לוי נ' מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד

החלטה

בפני ערר על החלטת בית משפט לתעבורה באשקלון בת"ד 301/10 (כב' השופט הבכיר ח.נחמיאס) מיום 9.2.10 בה הורה בית המשפט על פסילת העורר מלהחזיק ברישיון הנהיגה וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו, או עד להחלטה אחרת של בית המשפט אך לא יאוחר מיום 15.7.10.

הערר מופנה כאמור כנגד החלטת הפסילה.

אלו העובדות הצריכות לעניין:

העורר נפסל פסילה מנהלית על ידי קצין משטרה למשך 60 יום, לאחר שהעורר היה מעורב בתאונת דרכים בה נפגע רכבו כאשר ביום 30.10.09 בשעה 16:30 עת נהג ברכבו ברשלנות ובהיותו שיכור פנה ימינה בצומת והתנגש בבטונדה. בגין כך הוגש נגדו כתב אישום המייחס לעורר עבירות של נהיגה רשלנית- עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, נהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיף 62(3) + 94ב + 39א +64 (ד)(א) לפקודת התעבורה וגרימת תאונת דרכים- עבירה על תקנה 21(1)(2) לתקנות התעבורה .

אין חולק כי תקופת הפסילה המנהלית הסתיימה ביום 31.12.09 כאשר במועד זה אין חולק כי הוחזר לעורר רישיון הנהיגה, ורק לאחר כ-5 ימים ביום 4.1.10 הוגשה בקשת הפסילה על ידי המשיבה, ובית המשפט קיבל את הבקשה.

ב"כ העורר טענה בבית משפט קמא, ואף בדיון בערר, כי אין מקום להורות על פסילת רישיונו המערער עד תום ההליכים וזאת כאשר אין המדובר בתיק חמור המצדיק בקשת פסילה מסוג זה ובתיקים כאלה דרך כלל לא מוגשות בקשות פסילה.

עוד נטען כי לאור השיהוי בהגשת הבקשה לא היה מקום להיעתר לה וזאת תוך שימת דגש לבעיות הקיימת בחומר הראיות ביחס לעבירה של נהיגה בשכרות.

בעניין זה נטען כי לא בוצעה לעורר בדיקת מאפיינים ואין כל אינדיקציה לכך שנדרש מן העורר לבצע בדיקת שכרות והוא סירב ומכל האמור לעיל לא הוכחה כי התקיימה דרישת הסירוב כמשמעה בחוק.

ב"כ העורר הטעימה כי לא הוכח שהתאונה נגרמה כתוצאה משכרות ולא הוכחה שכרותו של המערער ואף עברו התעברותי של העורר אינו מכביד ומכאן אין הצדקה לפסילתו עד תום ההליכים.

ב"כ המשיבה מנגד הפנה לתיק החקירה ביחס לכך שהעורר נדרש לבצע בדיקת שכרות וסרב. עוד ציין כי עצם השיהוי אין בו כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט תוך שהדגיש את החומרה בעבירה של נהיגה בשכרות תוך גרימת תאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

באשר לטענות ב"כ העורר וביחס לקשיים ראיתים הקיימים בתיק החקירה אשר בית המשפט התעלם מהם, בעיקר ביחס לכך שלא הוכח שהשוטר דרש מהעורר לבצע בדיקת שכרות אלא נראה כי רק ביקש ממנו הרי לא מצאתי בסיס לטענה זו.

מעיון בתיק עולה כי קיימות ראיות לכאורה כנדרש בשלב בו אנו מצויים לכך שהשוטר דרש מהעורר לבצע בדיקת שכרות וזה סרב ומכאן בהתאם לסעיף 64 ד (א) לפקודת התעבורה, קיימות ראיות לכך שהעורר סירב לבצע בדיקה כנדרש.

בעניין זה עולה מדו"ח השוטר בסעיף 8 כי השוטר דרש מן העורר לבצע את הבדיקה והעורר סירב כאשר מצוין בדו"ח שמדובר בדרישה. זאת ועוד אף במזכר של השוטר, שם אכן צוין כי טענה ב"כ העורר שהשוטר ביקש מן העורר לבצע הבדיקה, הרי בהמשך לאחר שהעורר סירב מצוין במזכר כי השוטר הבהיר לו כי הוא חייב לתת בדיקה ואם לא יחשב הדבר כי הוא נהג בשכרות ולמרות זאת העורר סירב וציין כי הוא לא שיכור ולכן הוא אינו חייב.

אף בהמשך לאותו מזכר מצוין כי השוטר ביקש שוב מן העורר לבצע בדיקה, הסביר לו שוב כי הוא חייב לעשות כן והוא עמד על סירובו. מכל האמור לעיל לא מצאתי ממש בטענת ב"כ העורר כי לא עולה מחומר הראיות בבירור כי התקיימה דרישת הסירוב כמשמעה בחוק.

בית המשפט קמא בהחלטתו ציין אף הוא כי אין בידו לקבל הטענה וכאמור הדבר אף לא עולה בקנה אחד מחומר הראיות בתיק.

באשר לטענת ב"כ העורר כי לא בוצעה בדיקת מאפיינים הרי שבית משפט קמא התייחס בהחלטתו לעניין זה וציין כי כפי שעולה מתיק החקירה הבדיקה לא בוצעה כיוון שהעורר שכב באותה עת במיטה.

מכל מקום באשר לעבירה של נהיגה בשכרות הרי עולה מתיק החקירה, כפי שציין אף בית המשפט בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה זה, הן בשים לב בסירוב העורר להיבדק, הן בהתייחס לעדות השוטר כי נדף מן העורר ריח של אלכוהול והן בשים לב לעדות של עובר אורח, עד ניטראלי שהזדמן למקום וציין כי הבחין בבירור בעורר מחזיק בקבוק קוניאק וזורק אותו מן הרכב וכי העורר ציין בפניו שהוא שתה אלכוהול, כאשר אף הוא התרשם מהעורר שהוא שיכור וציין בעדותו כי הוא הדיף ריח של אלכוהול והתנדנד.

אכן בית המשפט התייחס בהחלטתו למחדלי חקירה מסוימים ביחס לכך שלא נבדק בקבוק הברנדי שנתפס, לאיתור טביעות אצבע, בדיקה שהייתה אכן פשוטה. עם זאת מחדלי חקירה אלו אין בהם כדי לאיין את היש בראיות הקיימות ובכלל זה עדות עד הראיה שהתייחס באופן מפורש לכך שראה את העורר מחזיק באותו בקבוק קוניאק וזורק אותו מהרכב ואותו בקבוק נמצא בהמשך בתוך הרכב.