לוי נ' יוסף ואח'

1. לפניי בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי המופנה כלפי פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.9.2016, בו אושרו שני פסקי בוררות שניתנו בעניינם של הצדדים.

           הבקשה הוגשה כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין. לטענת המבקש האיחור נבע מטעות שלו בהבנת פסק הדין ומשמעותו. הטעות הנטענת נוגעת לחיוב כספי שנכלל בפסק הבוררות השני (בנוסף לחיובים נוספים שנכללו בו) לפיו על המבקש לשלם למשיב 1 סך של 480,000 ש"ח אם לא יבצע את הקבוע בסעיף א' לפסק הבוררות (העברת בעלות בעמותה וגני ילדים למשיב 1 בתוך שלושים ימים). המבקש סבר לטענתו כי התנאי הקבוע בפסק הבורר לא התקיים ולכן הוא פטור מתשלום הסכום האמור. משמעות פסק הדין הובנה, כך נטען, רק בעקבות אירועים מאוחרים: בהמשך לפסק הדין ניתנה ביום 3.11.2016 פסיקתה, אשר לטענת המבקש ניתנה במעמד צד אחד, והוא התוודע לכך שניתנה משהומצאה לו ביום 3.1.2017 אזהרה לביצוע פסק דין כספי.

           המבקש מוסיף כי הגיש בקשה לביטול הפסיקתה ובקשתו זו נדחתה ביום 15.2.2017. להשלמת התמונה יצוין כי המבקש השיג על ההחלטה מיום 15.2.2017 בה נדחתה הבקשה לביטול הפסיקתה, אך בקשתו למתן רשות ערעור נדחתה (רע"א 2335/17, החלטה מיום 26.7.2017).

2. המבקש מדגיש בבקשתו כי הוא סבר "ועדיין הוא סבור" כי אישור פסק הבוררות לא הקים עילה לחייבו בסך של 480,000 ש"ח כיוון שלא נערך דיון האם התנאי שנקבע התקיים, ולו סבר כי יש באישור פסק הבורר לחייבו בסכום זה היה מגיש הליך ערעורי במועד. לדבריו רק לאחר שבקשתו לביטול הפסיקתה נדחתה התברר לו כי שגה כאשר לא הגיש הליך ערעורי. עוד טוען המבקש כי היות והגיש הליך ערעורי על ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול הפסיקתה לא התגבשה הסתמכות המשיבים על סופיות פסק הדין. לבסוף טוען המבקש כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת טובים.

3. המשיבים מתנגדים לבקשה. בין היתר טוענים הם כי המבקש בחר שלא להגיש הליך ערעורי במועד משיקוליו, כי כבר ביום 19.9.2016 שלח בא-כוחם לבא-כוחו מכתב בו פורטו הסכומים אותם עליו לשלם לפי פסק הבורר שאושר, וכי חלף הגשת הליך ערעורי בחר המבקש לנסות ולהלך עליהם אימים בדרכים פסולות.

           בתשובה שהגיש המבקש מכחיש הוא את טענות המשיבים. כן טוען הוא כי למעשה אין לומר שההליך הערעורי לא הוגש במועד מחמת טעות, שכן הפסיקתה שניתנה היא "פסיקתה מתקנת", ולכן החיוב הכספי נקבע למעשה בה לראשונה. כן נטען כי במצב שנוצר יש לראות את הבקשה לביטול הפסיקתה כ"הליך תלוי ועומד" המצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין.

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שלפניי סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.

           תחילה אציין כי אין מקום לקבל את הטענה אותה העלה המבקש בתשובה לתגובה לפיה כלל לא איחר בהגשת ההליך כיוון שיש למנות את הימים להגשת ההליך הערעורי מן המועד בו נדחתה בקשתו לביטול הפסיקתה. טענת המבקש בעניין זה היא כי הפסיקתה היא "פסיקתה מתקנת" המשנה מפסק הדין, ועל כן המועד להשיג על פסק הדין נמנה ממועד הינתנה (ובענייננו מן המועד בו נדחתה הבקשה לביטולה, וזאת על יסוד ההנחה שהפסיקתה ניתנה במעמד צד אחד). ואולם, קיים קושי בהנחתו זו של המבקש. בבקשה למתן פסיקתה נכתב כי "הפירוט האופרטיבי של פסק הדין של הבורר הוא כאמור בפסיקתה המצ"ב", ובפסיקתה שנחתמה נכתב "בהתאם לפסק דין של בית משפט זה מיום 19.9.2016 ובהתאם לפסקי הבורר הרב דוב האשל אשר אושרו במסגרת פסק הדין, הנני מורה בזאת כדקלמן..." [ההדגשות הוספו]. נראה אם כן כי במשקפיו של בית המשפט אשר חתם על הפסיקתה לא ניתנה פסיקתה המשנה או מתקנת את פסק הדין, אלא פסיקתה המשקפת את הקבוע בו. טענת המבקש לפיה בפועל, ולמרות שבית המשפט לא כיוון לכך, הפסיקתה אינה משקפת את פסק הדין, אינה יכולה לשנות את מועד ההשגה על פסק הדין שקדם לה, תוך הנחת המבוקש (ראו והשוו: ע"א 4768/15 בן דב נ' קרן רייכבך סגל ככונסת הנכסים של נכסי טאו תשואות בע"מ (בפירוק) (29.1.2016) והאסמכתאות המובאות שם). עוד אוסיף כי גם מקום בו ניתנת פסיקתה מבהירה או מתקנת, אין בכך כדי להקנות ארכה אוטומטית להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית (ראו 3832/10 מיטרני נ' מחלוף, פסקאות 12-19 (10.8.2010)).

           נקודת המוצא היא אפוא כי הבקשה למתן ארכה הוגשה באיחור ממושך של מספר חודשים, ועל כן המשוכה הניצבת לפני המבקש גבוהה היא. לטעמי לא עלה בידי המבקש לצלוח משוכה זו.