לוי נ' פוריה ואח'

החלטה

1.זוהי בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בסך של 37,000 ₪ המהווים 4% מסכום התובענה, לחילופין, על סך של 17,000 ₪, הסכום שנפסק בת.א 1423/05 מחוזי ת"א.

2.מדובר בתביעה כספית לתשלום סך של 925,350 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים ניתקו בשנת 1991 את מקור המים של המשיב וחיבלו בקו המים והצנרת שהוקם על ידו והוציאו אותו מכלל שימוש, וזאת בניגוד לפסק דין של בית הדין למים מיום 11/11/91. לטענת המשיב, הריסת קו המים מהווה פגיעה ברכושו ונגרם לו נזק ממוני בשל כך. עוד נטען כי המשיב אינו יודע ולא היה באפשרותו לדעת, מה היו הנסיבות הממשיות שגרמו לניתוק המים והריסת קו המים.

3.המבקש טוען כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, שכן מדובר בתביעה שסיכויי ההצלחה שלה קלושים על פניה, והמשיב עשה לו מנהג לתבוע סדרתית את המבקש החל משנת 1991, ופעם אחר פעם, נדחות טענותיו תוך חיובו בהוצאות שהוא אינו טורח לשלם. יתרה מזו, המשיב בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתיר את ההליכים שנוהלו בבית משפט שונים שנפתחו בתביעות שהוגשו על ידו ונדחו או נמחקו.

4.מנגד טוען המשיב בתגובתו, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי בהגשתה. המשיב מבקש מבית המשפט לפעול על פי הכלל ברע"א 8010/01 מימון נ' אלדן תק-על 2002(2) 1128, שקבע כי בערכאה ראשונה אין מחייבים תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד ובאיזון הראוי בין זכות הגישה לזכות לשיפוי בגין הוצאות, אין לפגוע ולחסום את זכות המשיב לפנות לערכאה משפטית גם לא בשל עוניו. לעניין סיכויי התביעה חזר המשיב בתגובתו על האמור בכתב התביעה.

5.המסגרת המשפטית לבקשה קבועה בתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, שמטרתה להבטיח את הוצאות הנתבע, להלן לשונה:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6.התקנה מקנה שיקול דעת לבית המשפט בהפעלתה, ובשורה של פסקי דין נקבעו הכללים שיש לבחון בעניינה. אני מפנה לע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ובניה ופרי הארץ פ"ד מז(3) 846, בו נקבע שיעשה שימוש בתקנה, במתינות ובסבירות, כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים, עם זאת, אין הכוונה להגביל את יכולת הגישה לבית המשפט למחוסרי יכולת כלכלית.

7.כפי שעולה מהבקשה ונספחיה, התנהלו בין הצדדים שורה של הליכים משפטיים בנוגע לקו המים ואספקת המים למשיב, ובשל חשיבותם אפרט אותם להלן:

פסק הדין של בית הדין לענייני מים מיום 11/11/91 קבע שלמשיב היה חיבור מס' 11603 ששימש לאספקת מי שתיה וכי חיבור זה נותק ביום 5/3/91, משכך, הורה בית המשפט לנציב המים לצוות על מקורות לספק מים למשיב באמצעות חיבור זה. עוד נקבע בפסק הדין כי נציב המים רשאי לקבוע את כמות המים, מחירם ותנאי הספקתם ומי ישא בהוצאות החיבור, אם קיימות הוצאות כאלה.

ביום 1/1/92 ניתנה החלטת נציב המים שאישר למשיב הקצבת מים לצריכה ביתית וקבע כי : "חברת מקורות תספק את כמות המים הנ"ל למר יפת לוי מחיבור 11603 או חבור סמוך שיבוא במקומו (חברת מקורות הודיעה לי, כי החבור 11603, שהיה רשום על שם כפר עבודה פוריה פורק על ידה על פי בקשתו של בעל החיבור לפני הדיון בערר הנ"ל)." הנציב קבע כי תשלום חובות העבר, תשלום עבור הוצאות החיבור וחתימה על הסכם אספקה, הם תנאים מוקדמים לעצם התחלת אספקת המים. עוד קבע נציב המים, בשנת 1992, כי המשיב יקים על חשבונו צנור מן החיבור של מקורות ועד לביתו, או ישתמש בצינור קיים, אם קיים.

בשנת 1998 הגיש המשיב כאן תביעה בבית משפט מחוזי בנצרת, כנגד הנתבעים בתיק, שהגישו כנגדו תביעה שכנגד, בת.א. 506/98 יפת לוי נ' ועד מקומי פוריה ומקורות, אשר עניינם היה אי אספקת מים למשיב בשל חוב מצטבר של מס' שנים. בית המשפט פסק כי אין להפסיק את אספקת המים למשיב וחייב את המשיב לשלם את חובותיו תמורת המים שלא שולמו משנת 1991 ועד ליום הגשת התביעה שכנגד.

על פסק דין במחוזי ערער המבקש לבית המשפט העליון שקבע בפסק דינו מיום 4/4/02, כי על רקע מערכת היחסים בין המשיב למבקש אין מקום לחייב את המבקש להמשיך ולספק מים למשיב בלא תמורה וחייב את המשיב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. בקשת המשיב לקיים דיון נוסף בפסק הדין, נדחתה.

הליך נוסף נפתח ביום 4/3/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בו עתר המשיב ומבקשים נוספים, בני משפחה של המשיב, כנגד הנתבעים ונציב המים בנוגע לתעריפי המים כפי שאלו נקבעו בהחלטת נציב המים מיום 1/1/92. על פי העולה מכתב המרצת הפתיחה חזר וטען המשיב כי מקור המים נותק בשנת 1991 ובשל מצבו הכלכלי והסוציו אקונומי הרעוע והקשה הוא מבקש לתקן את החיובים שהוטלו עליו בגין צריכת מים משנת 1998. הליך זה הסתיים במחיקת התביעה ובחיוב התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 21,000 ₪. על פי העולה מהמסמכים שלפני, טרם שולמו הוצאות אלו.

8.בנסיבות המפורטות לעיל, ניתן לקבוע כבר בשלב זה, ברמת וודאות גבוהה, כי סיכויי התביעה קלושים עד כדי דחייתה. העובדות מעוררות שאלה כבדה ורצינית של התיישנות. במקרה דנן, מדובר בטענה כנגד אירוע שהתרחש עוד בשנת 1991 וכפי שנכתב בכתב התביעה "בשנת (1991) הועד המקומי או נציגיו, בברכת חברת המים הלאומית מקורות בע"מ- הנתבעת מס' (2) ניתקו את מקור המים של התובע וחבלו בקו המים והצנרת". ואילו התביעה הוגשה בשנת 2011, לאחר שחלפו להם 20 שנה.

9.אציין כי במהלך התקופה מאז 1991 ניתן לקבוע כי המשיב נותק מאספקת מים במקרה אחד נוסף שבגינה הוגשה ע"י המשיב התביעה כנגד המבקש בבית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 506/98, תביעה אשר הוגשה בשנת 1998. במסגרת תביעה זו לא נטען ולו דבר באשר לנזקים לצנרת וקו מים, ויש בכך כדי לתהות על אמיתותה ורצינותה של עילת התביעה כיום.

10.המשיב טען בתגובתו כי הבקשה הוגשה בשיהוי. אין בדעתי לקבל את הטענה בשים לב למועד תשלום האגרה בתיק, אשר שולם על ידי המשיב רק ביום 15/3/12 כאשר התביעה הוגשה ביום 20/1/11. ככל שקיים שיהוי בתיק זה, הוא נגרם על ידי המשיב בעיכוב הרב שנקט בתשלום האגרה. כל עוד לא שולמה האגרה בתיק לא נזקק הצד השני להגשת הבקשה.

11.עוד נטען ע"י המשיב כי אין לחסום דרכו לפניה לערכאות בשל עוניו ושאין מחייבים בערובה בערכאה הראשונה. אכן, לא ראוי כי מצבו הכלכלי של אדם יהווה מחסום מפניה לערכאות שיפוטיות, עם זאת, לא ראוי כי מצבו הכלכלי של אדם ישמש מקלט להגשת תביעות בעלות סיכויי הצלחה נמוכים מבלי לשאת בהוצאות.

12.ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לאזן בין הצורך לאפשר פניה לערכאות משפטיות גם לאנשים בעלי יכולת כלכלית נמוכה מול הצורך למנוע תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע.

13.לאחר ששקלתי את הנסיבות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות המבקש, בנסיבות בהן נוסח כתב התביעה "מדבר בעד עצמו" לעניין ההתיישנות, והן בשל ההליכים הרבים שהתקיימו בנוגע לאספקת המים למשיב במספר ערכאות שיפוטיות, לרבות בפני נציב המים, וההוצאות שנגרמו למבקש בשל כך.