לוי נ' פולט ואח'

פסק דין

התובעת שכרה דירה מהנתבעת אסתר למשך שנה, ולאחר כ- 8 חודשי שכירות – הודיעה הנתבעת לתובעת על כוונתה לסיים את ההתקשרות ביניהם בתוך 60 יום, זאת עפ"י האופציה שניתנה לכל אחד מהצדדים לעשות כן.

הודעה זו נמסרה לתובעת ב- 17/9/09, בעקבות אירוע שהתרחש באותו ערב. והמתואר ע"י התובעת בכתב התביעה כדלקמן:

באותו ערב הגיעה התובעת לדירה ותוך כדי חניית מכוניתה נתקלה המכונית במוטות תקועים באדמה ולהבנתה – הונחו המוטות ע"י הנתבעים על מנת ללמד אותה לקח כיצד עליה לחכות ישר ומדויק בעניין החנייה היו בין הצדדים דין ודברים קודמים.

התובעת טוענת כי הצבת המוטות הייתה מלכודת ותחבולה, והיא גררה את הקרש הענק וזרקה אותו אל מאחורי מכונית הנתבעת, והאחרונה שלחה אליה את עלה אך מתברר שהיה זה בנה של הנתבעת – הנתבע רונן שהגיע לבית התובעת.

התובעת מתארת בכתב התביעה כי רונן בעט ודפק עם קרש בדירתה בצרחות קללות ואיומים, דחף ראשו לתוך החלון, כל זאת בנוכחות בנה בן ה- 3 ושניהם פרצו בבכי.

מיד לאחר מכן הופיעה הנתבעת ומסרה לה את דרישתה לעזיבה מוקדמת של המושכר, כאמור לעיל. התובעת עזבה את המושכר 12 יום לאחר מכן – שלמה את חובה, קבלה את שיק הביטחון חזרה, ועברה לגור בבית אמה.

עוד לטענתה, בשל הלחץ הפתאומי "להיזרק לרחוב ולאן ללכת" עם תכולת הבית, שאת רובו חלקה – עזבה את מקום עבודתה – ומאז איננה עובדת היא מוסיפה כי לא יכולה הייתה להישאר במושכר כיוון שהתקשתה להירדם, אחרי שהבינה אלו תוצאות היו שני מקרים אחרים של סכסוכי שכנים בגין חניות.

בסיום כתב התביעה דורשת התובעת לפצותה בסכום של שני חודשי שכירות 4400 ₪, זאת עפ"י חוזה השכירות לפיו "מי שעוזב או מעזיב צריך לשלם חודשיים שכירות" והיא חושבת "שהעזיבו אותה".

כאמור לעיל, דרישתה של הנתבעת כי התובעת תעזוב תוך חודשיים מיום ההודעה, מעוגנת בהסכם השכירות, באופן שאין בסיס לדרישת התובעת בכתב התביעה.

אין גם בסיס עובדתי לטענה כי נזרקה לרחוב, שכן עמדו לרשותה חודשיים לתפוס דיור חלופי – ובפועל – עזבה לאחר מספר ימים – לבית אמה, ולא, חלילה לרחוב.

בבית המשפט טענה התובעת כי היא זכאית לפיצוי בשל התנהגותו של הנתבע רונן, שהלם על דלת ביתה, שבר את הדלת הנעולה והתפרץ לדירתה.

התנהגות זו – גרמה לה לבעיות נפשיות שהצריכו טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, בנוסף לכך שנאלצה להפסיק לעבוד.

רונן מעיד כי אכן קדמו ליום האירוע מקרים בהם חרגה התובעת ממקום חנייתה המוסדר – ונכנסה לחצר המשחקים של בנו. כל פנייה אליה – הייתה מלווה בויכוחים ואיומים לעזוב את המושכר, שהחליט לתחום את גבול החנייה בגדר דקורטיבית, אותה זרקה התובעת מאחרי מכוניתה של אשתו. ושוב חנתה שלא במקום שיועד לה.

הוא ניגש, איפא, דפק על הדלת ביתה של התובעת, בידו, וללא קרש – והתקבל - מעבר לדלת – בצעקות ואיומים לפנות למשטרה, כפי שאכן עשתה התובעת. הוא עזב, איפא, את המקום, וכאשר הגיעו שוטרים מסר גם הוא תלונה נגד התובעת, כפי שהיא התלוננה נגדו, ולא ברור מה עלה בגורל התלונות במשטרה עד היום.

כמובא לעיל, יש סתירה עובדתית מהותית בעדות התובעת לגבי מעשיו של הנתבע, והנני דוחה את גרסתה בבית המשפט כאילו התפרץ באלימות לביתה.

היו, כנראה, חלופי צעקות בין הצדדים, והפתרון נכון היה אכן לסיים את ההתקשרות החוזית ביניהם מהר ככל האפשר, על מנת לא לדרדר את "סכסוך החנייה" לתוצאות חמורות יותר ובעניין זה – פעלו שני הצדדים כראוי.

כאמור, עילת התביעה – איננה מבוססת, והנני דוחה את התביעה, ואך לפנים משורת הדין אינני מחייבת בהוצאות.

ניתן היום, ד' סיון תש"ע, 17 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: