לוי נ' עירית ירושלים

החלטה

מבוא

בפני בקשת המשיבה (להלן: "העירייה") להורות על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד – 1984, (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי").

המבקש הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד העירייה ובה עתר לכך שהעירייה תציג את ההסכם להסדר חוב שנחתם לטענתו בינו לבין העירייה בשנת 1998, וכן את כל התכתובות, התרשומות והמסמכים המתייחסים להסדר והמעידים על קיום ההסדר, בכלל זה תרשומת שהמשיבה הודתה לטענתו בקיומה במהלך חודש אוקטובר 2010. עוד ביקש לקבוע שהעירייה כפופה להסדר האמור, שהוא שילם את חובו בהתאם להסדר, ושעל כן יש להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל והפסקת כל ההליכים הננקטים במסגרתו.

העירייה הגישה בקשה להורות למבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בטענה שהמרצת הפתיחה הינה הליך סרק, אחד בשורת הליכים משפטיים שנקט נגדה המבקש בטענות דומות – שכולם נדחו על ידי בית המשפט.

התובענה

בכתב התובענה טען המבקש כי בשנת 1998 הוא הגיע להסדר עם העירייה, באמצעות גזבר העירייה דאז, לפיו ישלם לעירייה סך של 15,000 ₪ בתמורה לסילוק מלוא החוב בתיק הוצאה לפועל (03-04514-93-7) שנפתח נגדו בגין חוב ארנונה. נטען שבהתאם להסדר שילם המבקש לעירייה ביום 25.10.98 סך של 15,000 ₪ .

המבקש הוסיף וטען שבשנת 1999 התברר לו כי תיק ההוצאה לפועל לא נסגר חרף התשלום. רק בשנת 2010 נודע לו שהליכי ההוצאה לפועל הם בגין פסק דין שניתן בהעדר הגנה בשנת 1993. לטענתו של המבקש, עד אותו המועד לא ידע דבר אודות קיומו של פסק הדין, וסבר שהליכי ההוצאה לפועל הננקטים נגדו הם במסגרת הליכים מנהליים.

המבקש פירט בהמרצת הפתיחה שהוא ניהל הליכים משפטיים על מנת לבטל את פסק הדין – ואולם אלה לא צלחו. לטענתו, באוקטובר 2010 נפגש עם ב"כ העירייה. במהלך הפגישה גילה כי קיימת תרשומת המאשרת את קיומו של ההסדר משנת 1998, ואולם ב"כ העירייה סירב למסור למבקש עותק של התרשומת. ביום 3.12.10 קיבל המבקש מכתב מהעירייה האומר כי התשלום שנעשה בשנת 1998 היה זמני ולא היה אמור לכסות את כל חוב הארנונה וכי עליו לשלם לעירייה את החוב שנותר.

הבקשה להפקדת ערובה

בבקשתה פירטה העירייה את ההליכים המשפטיים שנקט המבקש נגדה: ביום 24.11.10 הגיש המבקש בקשה (תא"ק 11152-12-10) לביטול פסק דין (שניתן ביום 7.1.93 בת.א. 10232/92 ושבעטיו נפתח נגדו תיק ההוצאה לפועל) ולעיכוב הליכי הוצאה לפועל. ביום 24.11.10 הגיש המבקש גם בקשה לשחזור התיק.

ביום 1.12.11 ניתנה החלטת כב' הרשם בן שלו הדוחה את כל בקשותיו של המבקש והמחייבת אותו לשלם לעירייה הוצאות בסך של 3,000 ₪.

המבקש הגיש ערעור (ע"ר 39069-12-11) על החלטה זו וביום 10.5.12 דחה כב' השופט ע' שחם את הערעור, וחייב את המבקש בהוצאות בסך של 2,000 ₪. לטענת העירייה, עד ליום הגשת התובענה, לא שילם המבקש את ההוצאות שנפסקו נגדו בשני ההליכים.

לטענת העירייה נוקט המבקש הליכי סרק הגורמים לה להוצאות, ומנצל את העובדה שהוא חייב מוגבל באמצעים בלשכת ההוצאה לפועל וקיימים קשיי גבייה כלפיו.

עוד טענה העירייה שסיכויי התובענה נמוכים בשל מספר סיבות: ראשית, אין לבית המשפט סמכות עניינית, שכן הסמכות לדון בבקשה אודות פירעון חוב שנקבע בפסק דין נתונה לראש ההוצאה לפועל. העירייה אף הפנתה להחלטתו של כב' הרשם בן שלו מיום 1.12.11, לפיה, אין מקום לטעון טענה זו בבית המשפט. שנית, נטען שהמבקש לא צירף את ההסדר המדובר וכפי שנקבע על ידי כב' השופט ע' שחם, דבר זה גורע מעוצמת טענותיו. שלישית, העובדה שהמבקש המשיך לשלם לתיק ההוצאה לפועל עד ליוני 2010 מצביעה על כך שלא היה קיים הסדר. רביעית, המבקש איבד את אמינותו בעיני בית המשפט, שכן גם כב' הרשם בן שלו וגם כב' השופט ע' שחם לא קיבלו את גרסתו. חמישית, דין התביעה להידחות בגין התיישנות – כיוון שההסדר שנקבע, על פי הטענה, הוא משנת 1998.

העירייה טוענת כי אין לשעות לטענות המבקש בדבר קשיים כלכליים כיוון שהוא העיד על עצמו, בהמרצה שהגיש, כי סילק את כל חובותיו האחרים. ועוד טוענת העירייה כי יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה כיוון שיש ללמוד מניסיון העבר שלא שילם הוצאות על אף הפסיקה בהליכים קודמים ויש סיכויי שישתמט מתשלום גם בתיק זה.

טענות המבקש

בתגובתו לבקשה טען המבקש כי יש לדחות את הבקשה, משום שהוא אינו חייב מוגבל באמצעים וכי הסדיר את חובותיו לכל נושיו, מלבד מלעירייה. המבקש טען כי לאורך השנים – בכל מגעיו עם העירייה – הוא טען לקיומו של ההסדר וכי במסגרת המרצת הפתיחה הוא מבקש לחייב את העירייה להציג את ההסדר ואת התרשומות בדבר קיום ההסדר– לרבות אלו שהעירייה או נציגיה הודו ואישרו את קיומם.

לעניין הסמכות העניינית טען מר לוי כי משנערך הסדר כלשהו בין הצדדים אחרי מתן פסק הדין, אין עוד בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בשאלה האם ההסדר קוים או הופר, שהיא השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים.

לעניין סיכויי התביעה טען המבקש כי העירייה לא תמכה את טענותיה בתצהירו של הגזבר שחתם על ההסדר ושל הפקידה במשרדו של ב"כ העירייה שאישרה את קיומה של התרשומת בדבר ההסדר. כן טען כי העירייה לא הגישה בקשה לדחיית הבקשה על הסף בהתאם לתקנות. לעניין ההתיישנות העלה המבקש שתי טענות: הראשונה, שהעירייה אינה יכולה להעלות טענה זו כל עוד היא נוקטת בהליכי גביה בגין חוב משנת 1998. הדבר עדיין תלוי ועומד ולא החל מרוץ ההתיישנות; רק באוקטובר 2010 נודע למבקש כי קיימת תרשומת בדבר ההסדר שהוכחש על ידי העירייה והוא החל לפעול למיצויי זכויותיו מיד לאחר מכן.