לוי נ' מנצור ואח'

פסק דין

בפני תביעה לנזקים אשר נגרמו לרכב התובעת עקב תאונת דרכים.

בעלה של התובעת, נהג ברכבה בתאריך 23/6/11 והתקרב לצומת הרחובות נס לגויים ועזה בתל אביב. רכב הנתבע, התקרב אף הוא לצומת. או אז, פגע בו רכב התובעת, ונגרמו הנזקים הנטענים בכתב התביעה.

יצוין כבר, כי הנתבעים אינם מתכחשים לאחריות מסוימת לתאונה של הנתבע 1, זאת באשר לא ציית לתמרור עצור בכיוון נסיעתו. בבית המשפט, אמנם, העיד הנתבע 1 כי הוא אינו בטוח באשר לקיומו של תמרור העצור, אולם נציגת הנתבעת מסרה בבית המשפט כי היא יוצאת מנקודת הנחה שאכן מוצב תמרור עצור בכיוון נסיעת הנתבע. על כן, הנתבעים אף שילמו לתובעת סך של 44,380 ₪, כסכום שאינו שנוי במחלוקת. לסברתם, קיימת רשלנות תורמת של התובעת, באשר נהג הרכב, לא שם ליבו לתנאי הדרך, ותרם בכך לתוצאה ולגרם הנזקים. הסכום שקוזז הינו 20,058 ₪, שהם כ- 30%. התובעת ובעלה סבורים כי האשם רובץ כל כולו לפתחו של הנתבע. הם מבקשים לקבל את הסכום שקוזז, 20,058 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 1800 ₪, ובגין טרחה ועגמת נפש, מבקשים לקבל 500 ₪.

המחלוקת הינה, איפוא, האם דבקה בהתנהגותו של הנהג מטעם התובעת, משום רשלנות תורמת.

נהג רכב התובעת העיד בבית המשפט, כי רכב הנתבע הגיח משמאלו, חלף על פני תמרור העצור, חצה את הצומת וחסם את דרכו של רכב התובעת. נהג רכב התובעת עמד על כך ושב והדגים אף בעזרת רכבי הצעצוע כי רכב הנתבע הגיע מצד שמאל.

הנתבע, העיד כי הוא הגיע דווקא מצד ימין לרכב התובע, וכי הוא אינו זוכר אם חלף על פני תמרור עצור, והתאונה ארעה בשל אי ערנותו של רכב התובע, דווקא. הנתבעים הגישו לבית המשפט הודעה מנהג התובעת בסמוך לאחר התאונה נ/2, ממנה עולה חיזוק לגרסת הנתבע 1.

לאחר ששמעתי העדויות, עיינתי בתמונות הנזק לרכב התובע וצפיתי בהדגמות עם רכבי הצעצוע, אני סבורה כי מרב האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע. אני קובעת כי בכיוון נסיעתו, מוצב תמרור עצור. לענין זה, קיבלתי את גרסת נהג רכב התובעת, וכן את הצהרת נציגת הנתבעת 2 לפיה, כאמור, "אני יוצאת מנקודת הנחה שקיים תמרור עצור" (עמ' 4 לפרטיכל), שהרי לאור זאת ראתה לפצות את התובעת במרבית נזקה. ועוד, לא קיבלתי לענין זה את גרסת הנתבע כי הוא אינו זוכר אם היה תמרור עצור בדרכו. כל המשתמש בדרך צריך לשים ליבו לתנאי הדרך ולתמרורים המוצבים בדרכו. סביר להניח כי אם לא היה תמרור עצור בדרכו של הנתבע, היה אומר זאת מפורשות לחברת הביטוח ובבית המשפט.

יחד עם זאת, איני סבורה כי האחריות כולה מונחת על כתפי הנתבע. הנהג ברכב התובעת מסר תיאורים סותרים באשר לאופן קרות התאונה. תיאורו בבית המשפט לפיו רכב הנתבע פגע בו משמאלו, אינו מתיישב בעליל עם הנזק שנגרם לרכב התובעת שהינו בצידו הימני. דבריו בבית המשפט אף אינם מתיישבים עם התיאור שהוא עצמו מסר במלל וכן על דרך של תרשים במסגרת נ/2. גם כאשר עומת נהג רכב התובעת, מספר פעמים, וגם בשאלות בית המשפט, עם גרסתו בבית המשפט, ולכך שאינה מתיישבת בבירור עם מיקום הנזק לרכב, עמד התובע על כך שרכב הנתבע הגיח משמאלו, וכי הוא טעה עת כתב את נ/2, שכן היה מבולבל. אין זאת אלא, כי התובע אינו זוכר כהלכה את אופן קרות התאונה, ולפיכך הוא לא הרים את נטל השכנוע לכך כי האשם רובץ לפתחו של הנתבע, והוא בלבד, כעתירתו בכתב התביעה. ומכאן, ניתן להתרשם שלא היה ער דיו לנעשה בכביש, מימינו או משמאלו.

לאור האמור, אני מייחסת לתובע רשלנות תורמת של 20% בלבד, ולא של 30% כפי שעתרו הנתבעות.

רכב אשר אינו מציית לתמרור עצור המוצב בכיוון נסיעתו, ולא נותן זכות קדימה לכלי הרכב האחרים, יוצר סיכון ממשי ליתר המשתמשים בדרך, ולעצמו. סיכון זה, גרם במקרה דנן, באופן כמעט מכריע לתאונה. רשלנותו התורמת של התובע קמה רק מכך שלא היה ער דיו לנעשה בצומת, ואילו היה שם ליבו כפי שצריך היה- יתכן שהתאונה היתה נמנעת. כידוע, קיימת חובת זהירות גם לכלי הרכב אשר זכות הקדימה מסורה להם, והעובדה כי קיים תמרור עצור בכיוון השני, אינה פוטרת את הנהג מזהירות המתבקשת בהתקרבו לצומת.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי. על הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד סך של 7171₪, (המתווסף לסך של 44,380 ששולם לתובעת) וכן שכר טרחת השמאי בסך 1800 ₪- בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה עד למועד התשלום בפועל.

לא ראיתי לחייב הנתבעים לשלם פיצוי בגין עגמת נפש וטרחה.

בנסיבות בהן התביעה התקבלה בחלקה, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: