לוי נ' מישייב ואח'

פסק דין

1.במהלך נסיעה בנתיבי איילון, סטה רכב הנתבע 1 (להלן: הנתבע) לשמאלו, הדף אופנוע שהיה לשמאלו, נהוג בידי התובע, והלה נפל. המחלוקת נסבה על האחריות לתאונה.

2.לטענת התובע, עורך דין במקצועו, הוא נסע בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבי נסיעה, נתיב שנסע בו אף הנתבע. התובע עקף את הנתבע, ובמהלך העקיפה סטה הנתבע לשמאל, פגע באמצעות דופן שמאל-אחורית באופנוע, התובע איבד שליטה, נפל ונפגע. התובע הטעים כי הנתבע למעשה חצה בפתאומיות ובפנייה חדה מסלול שלם, עד לנתיב השמאלי, וכך פגע בתובע.

3.הנתבע, נהג מונית, מאשר כי נהג בנתיב האמצעי. לדבריו, רכב בנתיב הימני סטה פתאומית לשמאל, מרחק של כחצי מטר, דבר שהוביל את התובע לסטות בבהילות מעט לשמאלו על מנת שלא להתנגש ברכב זה. או אז הרגיש ואז ראה את האופנוע הצמוד מעברו האחר. הנתבע הדגיש כי סטייתו הפתאומית לא הובילה אותו לצאת מן הנתיב האמצעי. לשיטתו, עקב התנועה הכבדה "השתחל" התובע בינות לכלי הרכב, ונפגע בעודו בעיצומה של העקיפה בין הנתיב השמאלי לאמצעי.

4.שני עדים העידו, האחד מטעם כל צד: הראשון היא נהג רכב שנסע מאחורי התובע, וזוכר כי ראה את רכב הנתבע סוטה לשמאל ופוגע באופנוע. אף שהעד היה מהימן בעיניי, הרי שניכר כי זכרונו מן האירוע (שאירע בשנת 2010) היה מעומעם, ותרומתו לבירור המחלוקת בין שני הצדדים היתה דלה. עד שני הובא מטעם הנתבע: הלה טוען כי היה מרחק של כחמישה כלי רכב מאחורי בעלי הדין ולא ראה את התאונה עצמה, אך שניות קודם לכן, בעודו בנתיב האמצעי, ראה את אופנוע התובע חולף לימינו ו"מזגזג" בין כלי הרכב.

5.לב המחלוקת היא אפוא זו: ככל שהיה התובע בנתיב השמאלי כטענתו, הרי שהאחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, שסטה בפתאומיות מרחק נתיב שלם בלי להשית לבו לאופנוע בנתיב שמשמאלו. לעומת זאת ככל שהעקיפה בוצעה באופן שהאופנוע היה בנתיבו או בשולי נתיבו האמצעי של הנתבע, הרי שברור שלפחות חלק מן האחריות היא על כתפי התובע.

6.גרסת הנתבע עדיפה בעיניי. אציין את טעמיי העיקריים:

(-)עדות הנתבע היתה אמינה בעיניי.

(-)מיקום הנזק אינו מתיישב היטב עם תיאור התובע. אילו היה רכב הנתבע סוטה בחדות לשמאל, הרי שניתן היה לצפות כי נקודת הפגיעה תהא באמצעות דופן שמאל-קדמי של הרכב. ברם הפגיעה היתה באזור דלת שמאל אחורית. ראוי לציין שדינמיקה אחרת, שמאפשרת פגיעת האופנוע בדופן שמאל-אחור של המונית אף היא אינה מתיישבת עם גרסת הנתבע: אילו המונית היתה "חותכת" את נתיב נסיעתו של האופנוע באופן שהוא מתנגש בדלת שמאל-אחור, הרי שהפגיעה אמורה היתה להיות עמוקה יותר, בעוד שבפועל נצפו שריטות דקות, המתיישבות עם הדיפה לאחר ששני כלי הרכב היו במקביל ובצמוד זה לזה. יתרה מכך, התובע טען כי אופנועו היה בערך בקו מחצית המונית, ומהיר יותר, שעה שחזה ברכב הנתבע סוטה לעברו והודף אותו, כך שאין מדובר בחסימה של נתיב נסיעתו של התובע; אף לא נטען אחרת.

(-)עדות העד מטעם הנתבע, שלפיה התובע ביצע נסיעה תוך "זיגזג" בין הנתיבים (קודם לתאונה, אך באופן היכול להשליך על התאונה) – אף היא היתה אמינה בעיניי.

(-)התובע בחר להתחיל את תיאור התאונה בעקיפה שביצע לאחר שהיה בנתיב האמצעי. אילו ברגע האירוע היה אכן בנתיב השמאלי זה מכבר, היה ניתן לצפות כי לא יתייחס כלל לסוגיית העקיפה, אלא יציין בפשטות כי היה בנתיב השמאלי. ההידרשות (בכתב התביעה ובעדות גם יחד) לעקיפת הנתבע מחזקת את הסברה כי למעשה התובע לא עזב עם אופנועו את גבולות הנתיב האמצעי.

7.הימצאות התובע בעת התאונה בשולי הנתיב האמצעי, ולא השמאלי, משמעה שאחריות משמעותית רובצת לפתחו. אך לא כולה. סטייה פתאומית לשמאל מצדו של הנתבע, ולו סטייה קלה, חייבה בדיקה, אף אם מהירה, כי הוא יכול לבצע את הסטייה בבטחה. גם אם נגדיר את הניסיון של הנתבע להימלט מן הצרה שצצה לימינו כאינסטינקטיבית והנועדת להגן על עצמו, הרי שכהנחיה נורמטיבית עלינו להתריע כי המבקש להגן על עצמו בדרך של פעולה אקטיבית אינו פטור מלהבטיח באופן סביר שפעולתו לא תסב לנזקים לאחרים, אפילו אינם נוהגים כחוק. במכלול הנסיבות האמורות יש לייחס לתובע אשם תורם לתאונה שאינו מגיע כדי 100%, כי אם כדי 80%.

8.אשר לנזק: לאופנוע נגרם נזק של 15,463 ₪, לפי חוות דעת שמאי, שאף את שכר טרחתו בסך 1,276 ₪ נדרשים הנתבעים לשלם. התובע לא תיקן את האופנוע (שלא עבר אובדן מלא), אלא מכר אותו, במצבו, ולא עלה בידו להוכיח כי אכן החסיר ממחיר המכירה (שמועדה אינו ידוע) את מלוא שווי הנזקים. בנסיבות אחרות ניתן היה לשקול את דחיית התביעה בנסיבות אלה, אולם במקרה דנן ראיתי לנכון לחייב את הנתבעים – ולו בדרך של אומדנה – לשאת ב-20% עלות הנזקים שעליהם עמד השמאי מטעם התובע, לא כולל הפרשי הצמדה, או שכ"ט השמאי (המופרז ביותר אף כשלעצמו). הנתבעים יישאו בתשלום האמור, בסך 3,093 ₪, ביחד ולחוד, בתוך 30 ימים מהיום. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

זכות לעתור לבית המשפט המחוזי לרשות לערער על פסק הדין בתוך 15 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ב, 05 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: