לוי נ' מדינת ישראל

פסק דין

ביום 18.3.13 הייתה משאית שבבעלות העוררת בדרכה לעיר אילת. המשאית נעצרה על ידי שוטרים לצורך שקילתה והתברר כי משקלה הכולל בפועל היה 5,700 ק"ג שעה שהמשקל המותר הכולל לאותה משאית הינו 4,536 ק"ג, דהיינו עומס יתר של 26% מעל המותר. בו במקום הוגש כתב אישום נגד הנהג ואילו ביחס למשאית עצמה החליט קצין המשטרה שבמקום לאסור מנהלית את השימוש במשאית לתקופה של 30 יום וזאת בהתאם לסמכות הקבועה לעניין זה בסעיף 57 א (א) (1) לפקודת התעבורה.

העוררת, בעלת המשאית, עררה על כך בפני בית המשפט לתעבורה בבאר שבע.

טענתה העיקרית הייתה כי בדו"ח השקילה צוין בתחתיתו כי המאזניים בהם נשקלה המשאית כוילו ואופסו ב- 30.4.12 ועוד רשום שם כי קיים "תחום טעות של 2%".

נוכח זאת טען ב"כ העוררת כי יש להפחית אוטומטית את תחום הטעות הנ"ל של 2% מיחס עומס היתר של 26% ועל כן מחמת הזהירות יש להתייחס לעומס היתר כאל 24%.

לאור זאת הוסיף ב"כ העוררת וטען כי נוכח הוראת התוספת השביעית לפקודת התעבורה בחלק ב' הימנה, אין מקום לפסילה מנהלית אלא אם כן מדובר בסטייה העולה על 25%.

בית המשפט לתעבורה דחה הטענה והותיר הפסילה המנהלית בעינה. בפני ערר של העוררת על החלטה זו.

לאחר בחינת הדברים, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת בית המשפט לתעבורה.

מגבלת ה- 25% אינה מופיעה כלל בתוספת השביעית לפקודה העוסקת בפסילה מנהלית של רכב מנסיעה.

אותה מגבלה מופיעה בתוספת הרביעית לפקודה (בסעיף קטן (8ב)), תוספת שעניינה פסילה מנהלית של נוהג ברכב ולא של הרכב.

אין קשר כלשהו בין מגבלה זו לבין הוראות סעיף 57 א שהם מענייננו.

כמו כן איני מקבל הטענה לפיה יש לסייג הוראת סעיף 57 א (א) הנ"ל אך ורק לעבירות שאינן עבירות קנס.

אותה הוראה שבסעיף 57 א (א) הינה סמכות מנהלית הקמה בנסיבות האמורות באותה הוראה ובענייננו אין חולק כי על המשאית היה עומס בלתי מותר בצורה משמעותית, 1164 ק"ג מעבר למשקל המותר של 4,536 ק"ג.

משלא קיימת כל עיקר מגבלת ה- 25% הנ"ל יש להתייחס לעומס יתר זה בחומרה הנדרשת שכן הפוטנציאל למסוכנות של משאית בעומס יתר שכזה הינו ברור ומתבקש.

סוף דבר, מהנימוקים הנ"ל – אני מחליט לדחות את הערעור.

ניתנה והודעה היום כ"ד אדר תשע"ג, 06/03/2013 במעמד הנוכחים.

יוסף אלון, נשיא

הוקלד על ידי שולמית אברהם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: