לוי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקש למשך 90 יום בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית בה קופחו חיי אדם.

עת נדרש בית המשפט לבקשה מסוג זה עליו לבחון את הבקשה בשני שלבים כאשר בשלב הראשון יבחנו הראיות שבתיק התביעה בכדי לתת מענה ברור לשאלת קיומן או העדרן של ראיות לכאורה נגד המבקש.

במידה ויתברר כי בידי המדינה ראיות לכאורה נגד המבקש המאפשרות הגשת כתב אישום נגדו הרי שאז תבחן שאלת מסוכנותו של המבקש על רקע נסיבות ביצוע העבירה לכאורה, עברו התעבורתי, ותק נהיגתו ו"הילכת הצינון" כפי שהגדירה בית המשפט העליון.

לעניין עוצמת הראיות הדרושה כבר החליט בית המשפט העליון בהלכה מסודרת:

בשפ 98 / 2177 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 98 (3) 223], עמוד 3

(להלן – פרשת ארנביב) נקבע מפורשות :

"גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מייד לאחר מכן. ראו, למשל, בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אלא שהשימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. ראו והשוו בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 215, בע' 219. בהיעדר יסוד להעמדה לדין אין מקום לפסילתו המינהלית של הנהג.

הדין מאזן איפוא בין הצורך לשמור על בטחון הציבור בדרכים לבין זכותו של אדם לכך שרשיון- הנהיגה שלו לא יותלה ללא הצדקה. ראו והשוו בג"צ 204/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205, בע' 1208-1209.

עם זאת, מן השלב שבו מדובר - הוא שלב החקירה, הקודם אף לגיבוש עמדתה של התביעה אם להגיש כתב-אישום - נובע כי הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב- אישום. ראיות לכאורה במובן האחרון הן עדויות המוכיחות, למיצער, את היסודות המרכזיים של העבירה, שהם, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית - נהיגה רשלנית שכתוצאה ממנה נהרג אדם.

ואילו לצורך פסילה מינהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת-דרכים קטלנית. שכן, במקרים רגילים - בהיעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות. "

ומן הכלל אל הפרט –

קראתי את כל תיק החקירה שהוגש לעיוני ונחה דעתי כי בידי המדינה ראיות לכאורה טובות ללא כל כירסום מהותי באיכותן לצורך ההנחה כי יוגש כתב אישום נגד המבקש.

בידי המדינה קביעת בוחן כי שדה הראייה של המבקש לכיוון מעבר החצייה הוא של כ-70 מטר.

בתיק ראיות ברורות כי פגיעת המבקש בילד אשר רכב על אופניו היתה על מעבר החצייה.

עדותו של עד ראייה אשר תועדה במזכר מספר 23 תומכת באפשרות כי המבקש לא האט ולא עצר את רכבו לפני מעבר החצייה כדי לאפשר לחוצים בו להשלים את החצייה בבטחה.

גם עדותו של עד הראייה אשר סווגה כראייה מספר 26 בתיק החקירה תומכת לחלוטין באפשרות שהמבקש לא נתן כנדרש זכות קדימה לחוצים במעבר החצייה ולא האט את מהירותו לצד רכב אחר שעצר במעבר ונתן זכות קדימה לילדים.

גם גרסתו של המבקש עצמו כפי שניתנה בחקירה כתובה ובסקיצה שצוירה בהדרכתו שלו מצביעה חד משמעית על בסיס ראייתי איתן להגשת כתב אישום נגד המבקש בתיק זה כמי שאחראי להתרחשות התאונה.

מכל האמור לעיל, יש ראיות לכאורה נגד המבקש.