לוי נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על חומרת העונש שגזר בימ"ש לתעבורה פ"ת בתיק תד1336/07, לאחר שהמערער חזר בו מטענותיו לעניין הכרעת הדין.

המערער הורשע בעבירות של אי שמירה על הימין – עבירה על תקנה 35 לתקנות התעבורה;

נהיגה בחוסר זהירות – עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה;

נהיגה בדרך הגורמת נזק – עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה;

חבלה של ממש – עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום:

ביום 16.12.05 בשעה 13:50 בכביש 5504 נהג המערער ברכב משא אחוד "מיצובישי" מצפון לדרום, התקרב לעקומה ימינה בקילומטר 3, נגד כיוון נסיעתו נסעה פרטית נהוגה בידי עומר סאקס. בהגיע כלי הרכב לעקומה, המערער לא שם לב לדרך, סטה שמאלה לנתיב נסיעת ה"סוזוקי", חסם דרכה, שני כלי הרכב התנגשו ונהג ה"סוזוקי" נחבל חבלות של ממש.

העונש שגזר בימ"ש קמא:

9 חודשי מאסר - מתוכם 4 חודשים בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, והיתרה על תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה בניגוד לתקנה 21(ג), בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, או בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה.

פסילת רישיון הנהיגה בפועל לתקופה של 30 יום.

בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערער ותק נהיגה למערער, תקנה 21(ג) אינה מחייבת פסילה, לטענתו התפתחות התאונה הייתה שהמערער איבד שליטה עקב סיבה זו או אחרת, אולי פגיעה במראה, שכן אין חולקים שהייתה פגיעה במראה, ועל כן מדובר ברשלנות נמוכה ביותר. למעשה, טוען ב"כ המערער כי בימ"ש קמא החמיר עימו יתר על המידה רק משום שבחר המערער לכפור, כלשונו: "חיפשתי ויגעתי ולא מצאתי שקיימת עבירה של התגוננות" (שורה 26 עמ' 2 לפרוטוקול).

עוד נטען כי פסקי הדין עליהם הסתמך בימ"ש קמא בנסיבותיהם שונים לחלוטין מענייננו. בתיק 674/99 אביטן ניר, מדובר בתאונה קטלנית, כך גם בעניין בן זויה.

אין הצדקה לפסילה כה ארוכה, והעונש הראוי הוא פסילה שלא תעלה על שנה אחת, באופן שלא יחויב לעמוד במבחני רישוי. אין מקום לעונש המאסר, גם לא בעבודות שירות. יש מקום להטיל על המערער עבודות של"צ, לאור עבודתו שימים רבים בגינה נמצא בחו"ל, ועל כן בשעה שירצה עבודות שירות לא יוכל לצאת את הארץ לצורך עבודתו.

ב"כ המשיבה מתנגד להתערבות כלשהי בעונש שגזר בימ"ש קמא, מפנה להכרעת הדין ולקביעת בימ"ש שהעדיף הבוחן המשטרתי על פני חוות דעת המומחה מטעם המערער, מר וייסמן. במקרה זה אין לומר כי רשלנותו של המערער פחותה, אלא מדובר ברשלנות רבתי. מפנה לחבלות החמורות שנגרמו לנהג ה"סוזוקי", גם לאשת הנהג שהייתה עימו ברכב באותה עת. ביהמ"ש נתן משקל למצבו הרפואי של נהג ה"סוזוקי". ביהמ"ש נתן משקל לאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו המערער לא לוקח אחריות לתאונה. שירות המבחן במפורש לא ממליץ על עבודות של"צ, ועל כן אין מקום להכניס עבודות של"צ בדלת האחורית. ביהמ"ש ערך את האיזון הנכון בין האינטרס הציבורי של הלוחמה בקטל בדרכים לבין עניינו הפרטי של המערער. אין מקום להתערבות בגזר הדין.

לגופו של עניין:

1. במסגרת הכרעת הדין ביהמ"ש קבע אחריות המערער לתאונה. הכרעת הדין מנומקת ומבוססת. ביהמ"ש לא מצא לקבוע כי רשלנות המערער מופחתת, ואין מקום לקבוע זאת במסגרת ערעור זה שעניינו קולת העונש.

2.בעמוד 1 לגזר הדין מציין בימ"ש קמא מצבו של נהג ה"סוזוקי", שבעת התאונה נלכד ברכבו למשך כ-25 דקות, עד אשר הצליחו אנשי כיבוי אש לנסר הרכב ולחלצו. הפגיעות מהן סבל: שבר באמת יד שמאל שהצריך ניתוח, שבר ברגל שמאל, בשתי הברכיים, שבר באצבע רגל ימין, שבר מרוסק ברגל ימין שהצריך ניתוח, ובמהלך עדותו בפני בימ"ש קמא, שנתיים וחצי לאחר התאונה, עדיין נשא נהג ה"סוזוקי" בגופו ובנפשו נזקי התאונה. מתוך תיעוד רפואי שהוגש לביהמ"ש פורטו האשפוזים, ניתוחים ושאר טיפולים רפואיים שקיבל ומקבל נהג ה"סוזוקי". מדובר בחבלה קשה מאוד, כך קביעת בימ"ש קמא.

ציינתי לא אחת כי תוצאות תאונה אינן בשליטת הנהג הפוגע, אלא יד הגורל בלבד.

אי אפשר שלא ליתן ביטוי לפגיעה בפועל בקורבן התאונה. יחד עם זאת, אין להקל עם נהג עבריין שבנהיגתו גרם לתאונה שתוצאותיה קלות "למזלו", גם עם נהג זה יש להחמיר בעונש בשל העבירות שביצע, נהיגתו הבלתי זהירה, שיצרו/גרמו לתאונה.