לוי נ' מדינת ישראל

החלטה

1.זוהי בקשה לביטול צו אשר ניתן מכח חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת עבירות [התשס"ה – 2005] [להלן: "חוק הגבלת השימוש" או "החוק"].

2.בתאריך 11.04.2011 ניתן על ידי ממלא מקום מפקד מחוז דרום במשטרה צו מכח סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש המורה על סגירתו של מקום [להלן: "הצו"] וזהו נוסח הצו:

"מתוקף סמכותי לפי סעיף 3 א (1) לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות תשס"ה – 2005 ולאור הראיות שהובאו בפניי, שוכנעתי, כי קיים חשד סביר כי המקום 'לה בל ספא' במלון בל רחוב תרשיש חוף צפוני באילת משמש לביצוע עבירה של החזקת מקום לשם זנות לפי סעיף 204 לחוק העונשין התשל"ז – 1977. מאחר וישנו סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה באם לא יוגבל השימוש במקום, לפיכך הנני מורה בזאת על סגירתו לתקופה של 30 יום. הרואה עצמו נפגע על ידי צו זה כאמור לעיל, רשאי לעתור לביטולו או לשינוי תנאים לבית משפט השלום. תוקף צו זה חל ממועד הדבקתו בכתובת האמורה לעיל ועד ליום 11.05.2011".

3.לטענת המבקש יש לבטל את הצו מהנימוקים הבאים:

א.הצו נחתם על ידי ממלא מקום מפקד המחוז אשר לא הוסמך בחוק ולפיכך הצו בטל.

ב.השימוע אינו חוקי הואיל והוא בוצע שלא על ידי מפקד המחוז וגם לא על ידי ממלא מקום מפקד המחוז, אלא על ידי סגן ניצב איתן גדסי אשר הינו ממלא מקום מפקד מרחב אילת ומפקד המחוז לא היה רשאי להאציל אליו סמכות לקיום שימוע.

ג.הסמכות למתן הצו היא ל-30 יום ואילו הצו ניתן ל-31 ימים, זאת על פי התאריך הנקוב בצו.

ד.השימוע פגום, הואיל וב"כ המבקש לא קיבל לידיו את חומר הראיות לשם הכנת תגובתו לשימוע והמשטרה סירבה לתיתו.

ה.המקום פועל באותה מתכונת זה 9 שנים וכבר מתאריך 18.06.2008 בוצע שימוע קודם למבקש ולא הוחלט על סגירה ולא היה מקום להוציא את צו הסגירה על פי בקשה זו בדחיפות, שהרי המשטרה ידעה על המקום משך שנים רבות ולא פעלה כנגד המבקש ועל כן חל שיהוי של שנים בהוצאת הצו.

ו.המקום אינו מהווה מטרד, לא הוגשו תלונות מצד שכנים ואינו מהווה מקום לביצוע עבירות נילוות ומשמש כספא ככל מלון אחר הקיים בעיר.

ז.צו הסגירה המנהלי מהווה מקדמה על חשבון העונש וסותר את חוק יסוד חופש העיסוק.

4.המשיב מתנגד לבקשה, נטען כי הוא מוסמך ליתן את הצו בהיותו ממלא מקום מפקד המחוז, כי רשאי הוא להעזר בקצין אחר לצורך השימוע, כי כל החומר היה לפניו עת קיבל את החלטתו, וכי יש לדחות את הבקשה.

5.לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בבקשה על נספחיה ובחומר החקירה אשר הוגש לעיוני – באתי למסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטה על מתן הצו, כמו גם בהליך אשר קדם לו, כי מסקנת המשיב בדבר התקיימות התנאים למתן הצו מבוססת ומעוגנת היטב בחומר החקירה, וכי יש לדחות את הבקשה ולהותיר את הצו על כנו.

6.חוק הגבלת השימוש עניינו בעבירות של סרסרות למעשי זנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות והשכרת מקום לשם זנות - הכל כמפורט בסעיף 1 לחוק הגבלת שימוש במקום.

מטרת החוק הינה ליתן בידי המשטרה כלים יעילים לטיפול מיידי מהיר ויעיל בעבירות האמורות לעיל, זאת נוכח האופי של הפעילות העבריינית בעבירות מהסוג הזה, ואוסיף כי גם נוכח המגבלות של הליך פלילי רגיל לטפל בהפסקה מיידית של ביצוע עבירות מסוג זה.

7.המחוקק קבע כמבחן למתן צו להגבלת שימוש לפי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, את מבחן החשד הסביר.

סעיף 3 (א) (1) לחוק הגבלת השימוש קובע:

"היה למפקד מחוז במשטרת ישראל חשד סביר כי מקום משמש לביצוע עבירה וכי יש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי, רשאי הוא ליתן צו להגבלת השימוש במקום, לתקופה שיקבע בצו, והוא רשאי להאריכה לתקופות נוספות ובלבד שסך כל התקופות לא יעלה על 30 ימים".

להבדיל ממקרים אחרים של הפעלת שיקול דעת מנהלי, בחר המחוקק בחוק הגבלת השימוש במבחן החשד הסביר ולא במבחן של קיום ראיות לכאורה. השווה בעניין זה לסמכות המנהלית של קצין משטרה לפסול מנהלית מהחזקת רשיון נהיגה [סעיף 47 (ה) (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש)].