לוי נ' לוי

החלטה

בהמשך להחלטתי בפרוטוקול מיום 2.2.11, אני מוצאת לנכון לחזור ולהבהיר כלהלן:

סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 קובע כלהלן:

20(ב)באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

הנה כי כן, קיימים שני תנאים אשר בהם צריך לעמוד בן של דייר מוגן שנפטר, אשר מבקש לרשת את זכות הדיירות המוגנת בדירת מגורים:

התנאי הראשון קובע כי אותו בן התגורר עם המנוח במשך השנתיים אשר קדמו לפטירה.

התנאי השני שולל את זכותו של הבן לרשת את זכות הדיירות המוגנת, אם יש לו דירת מגורים אחרת, במועד פטירת המוריש.

התנאים הם מצטברים.

הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף זה הוא ברור. כאשר בן של הדייר המוגן התגורר אתו במשך זמן ארוך, טרם פטירתו, וכאשר אין לו מקום מגורים אחר – תגבר זכות החזקה שלו על זכותו של הבעלים לקבל בחזרה לידיו את זכות החזקה בדירת המגורים שבבעלותו.

מאידך, כאשר אותו בן לא התגורר עם המנוח די זמן או כאשר עומדת לרשותו דירה אחרת למגוריו, אין מקום להמשיך ולמנוע מן הבעלים את האפשרות לממש את זכותו בדירת המגורים ולתפוס בה חזקה. במקרה כזה זכות הקנין גוברת.

על רציונאל זה עמד כב' הנשיא ברק בפסק הדין רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון שדז'ונסרי בזו הלשון:

"ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת, במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה סטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר".

במקרה דנן, כאשר אמו של הנתבע, שהיתה דיירת מוגנת, נפטרה והלכה לעולמה עוד בשנת 2008, וכאשר התובע, שהוא הבעלים, מבקש לפנות את הנתבע מדירת המגורים שבבעלותו, כדי לממש את זכותו בה – על הנתבע להוכיח כי הוא עומד בשני התנאים המצטברים הנ"ל.

על נטל ההוכחה ראה ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (בעמ' 205) כלהלן:

"הטוען לזכות של דיירות מוגנת, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו זכות כזו בין 'חיוביים' ובין 'שליליים'.

התיק הגיע לשלב ההוכחות והצדדים הביאו עדים רבים, כאשר החקירות הנגדיות התמשכו להן זמן רב.

העדויות והחקירות, ברובם המוחלט, התמקדמו בשאלת קיומו של התנאי הראשון – האם הנתבע התגורר עם אמו המנוחה בשנתיים אשר קדמו לפטירתה.

מחלוקת זו עוררה, בין היתר, סכסוך משפחתי עמוק ורווי עוצמות בין הנתבע לבין אחיו, שהעידו כנגדו. רגשות ויצרים אלה "משכו" את ההליך למחוזות רחוקים והאריכו עד מאוד את החקירות.

במהלך הישיבה וככל שקיבלתי יותר ויותר מידע, עלתה בליבי האפשרות, שמא הנתבע אינו עומד כלל בתנאי השני, ולפיכך אין כל צורך בהרחבת הדיון בשאלה אם הוא עומד בתנאי הראשון, שהרי, כזכור, מדובר בתנאים מצטברים.

סברתי, כי אם יתברר כי לנתבע דירת מגורים אחרת, ייתכן ויהיה בכך כדי לייתר את הצורך במיצוי הדיון בתנאי בדבר מגוריו עם האם המנוחה.