לוי נ' יפית קשת ואח'

פסק דין

מבוא

התובע, יליד 27.2.76 נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 11.12.93 (להלן - "תאונת הדרכים הראשונה").

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתובענה קודמת שהוגשה על ידי התובע ביום 3.5.94 (בת"א (שלום י-ם) 5101/94, להלן – "התביעה הראשונה"). התביעה הראשונה הוגשה במקורה בגין תאונה תאונת הדרכים הראשונה בלבד. ביום 11.2.96 תוקנה התביעה הראשונה לשם הוספת עילת תביעה נוספת, בגין נזקים שנגרמו לתובע בתאונת דרכים נוספת שאירעה ביום 23.5.94 (להלן- "תאונת הדרכים השנייה").

במסגרת ההליכים אשר התנהלו בתביעה הראשונה, מונו שלושה מומחים רפואיים לבדיקת מצבו הרפואי של התובע. שלושת המומחים הרפואיים קבעו שלא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות שתי תאונות הדרכים.

ביום 30.3.99 ניתנה לתובע הודעה שהזמינה אותו לנמק מדוע לא תמחק תביעתו. ביום 6.7.99 נמחקה התביעה הראשונה. נקבע בהחלטה כי "התובע לא הגיב להחלטה מיום 30.3.99 למרות שנמסרה לו כדין ביום 25.5.99 כפי שעולה מהתיק. אשר על כן ולאור תגובת ב"כ הנתבעים ... אני מוחקת את התובענה" עוד נקבע בהחלטה שככל שהתובע יחדש את תביעתו, יהיה כבול לחוות דעת המומחים שניתנו בתיק.

ביום 13.9.05 הגיש התובע את התביעה בתיק התובענה שבפני, בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בתאונת הדרכים הראשונה ובתאונת הדרכים השנייה. הנתבעות בשתי תאונות הדרכים טענו להתיישנות. בהחלטתי מיום 24.1.10 קיבלתי את טענת ההתיישנות ככל שהיא נוגעת לתאונת הדרכים השנייה. על החלטתי הוגש ערעור אשר נדון בע"א (מחוזי – י-ם) 34111-03-10). בית המשפט המחוזי (כב' השופטים צ' זילברטל, נ' בן- אור, ות' בזק רפופורט) קבע בפסק דינו כי אין להחיל בעניינו של התובע את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"), כיון שברור מהנסיבות שהתובע זנח את תביעתו עוד לפני מחיקתה, ולפיכך דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

לאחר שמיעת הראיות מצאתי שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות גם ככל שהיא נוגעת לתאונת הדרכים הראשונה, כפי שאפרט להלן. מעבר לדרוש מצאתי להתייחס גם למחלוקת בין הצדדים בשאלת הנזקים.

טענת ההתיישנות

טענתה הראשונה של הנתבעת הינה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, חלו תמורות בטענות העובדתיות של התובע בשאלת ההתיישנות. הטענה האחרונה שבהן, שהועלתה במסגרת הסיכומים ושלא היה לה זכר בטענות קודמות, הייתה כי ההחלטה על מחיקת התובענה לא הומצאה לתובע, ונודע לו אודותיה באקראי אך ביום 21.5.03, במועד שבו פנה לבית המשפט וביקש לקבוע דיון בתביעה הראשונה. לפיכך לטענתו של התובע, אין למנות את חידוש מרוץ ההתיישנות מיום מחיקת התביעה הראשונה (6.7.99), אלא מהמועד שבו נודע לו לטענתו אודות המחיקה (ביום 21.5.03).

בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטעמי ההתיישנות ובשיקולים השונים, ולפיכך אין מקום לשוב ולדון בהסדר ההתיישנות, באיזון שעורך ההסדר בין אינטרס התובע שתביעתו תתברר, לבין אינטרס הנתבעים לסופיות הדיון, במיוחד בתביעה בגין אירוע שהתברר כ- 20 שנים לפני מתן פסק הדין.

בית המשפט המחוזי דן בהרחבה גם בהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וקבע כי מרוץ ההתיישנות מופסק במשך התקופה שבה תלויה תביעה ועומדת בפני בית המשפט, רק כל עוד לא ישן התובע על זכויותיו. בית המשפט הפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166 (2003), עמ' 178, (להלן – "פרשת זיסר"), שם קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ...".

עוד נקבע כי "אין כל הגיון לאפשר לתובע ליהנות מפרי מחדליו הדיוניים בהליך הראשון ולהאריך על יסודם, לפרקי זמן ממשיים, את תקופת ההתיישנות. אם נעשה כן, תהיה בכך פגיעה חמורה בנתבע, ולא למצבים כאלה נוצר הכלל שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עקרון היסוד, שליחו לא נס גם כאשר הוראות ההתיישנות משתנות במהלך השנים, נקבע כבר בע"א 230/53 לוי נ' קליגר, פ"ד י' 802 (1956), בעמ' 813, ביחס לדיני ההתיישנות שהיו בתוקפם אותה עת ובהם סעיף 1666 למג'לה, מפי כב' השופט זילברג:

" סעיף זה מגן מפני מירוץ ההתיישנות על תביעה תלויה ועומדת ... אך אינו מציל הימנו תביעה שהוגשה ונכשלה. דינה של זו (לגבי ההתיישנות) כאילו לא הוגשה כלל. שאם לא תאמר כן, הרי כל תובע, אשר טרם הצליח לאסוף את חומר ההוכחות שלו, יוכל להאריך עד אין קץ את תקופת ההתיישנות, בהגישו מדי פעם בפעם תביעה שסופה להיכשל מטעמים פורמאליים (שאינם יוצרים 'מעשה בית דין' לעצם העניין), אם בשל צורתה הלקויה ואם בחוסר סמכות".

בית המשפט המחוזי קבע כי "במקרה שלנו, המערער "ישן על זכויותיו", לפחות מיום 28.2.99, ובוודאי מיום 6.7.99, ועד ליום 13.9.05, מועד שבו הגיש את התביעה השנייה. הודגש שמדובר בתקופה ממושכת ביותר שבמהלכה לא גילה המערער כל עניין בהליך. נקבע שלא ניתן לפרש את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, "בהתייחסו לפרק הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה, ככולל בפרק זמן זה גם תקופה בה התובע זנח, הלכה למעשה, את תביעתו, ואין להתייחס אליה כאל תקופה שבמהלכה היה הליך תלוי ועומד בבית המשפט". בשל זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם לא נתקבלו בידי המערער החלטות בית המשפט מיום 30.3.99 (המזמינה את התובע לנמק מדוע לא תמחק התביעה מחמת חוסר מעש), ומיום 6.7.99 (המוחקת את התביעה), יש להתייחס אל התובע כאל מי שנזח את התביעה הראשונה עוד לפני 6.7.99, ולכן פרק הזמן שמאותו מועד ועד להגשת התביעה השנייה יבוא במניין תקופת ההתיישנות ולא יביא להארכתה.

לטענת הנתבעת, חלות הוראות פסק דינו של בית המשפט המחוזי גם לעניין תאונת הדרכים הראשונה, שכן ההחלטה מהווה השתק שיפוטי או השתק פלוגתא, ועל כן יש לדחות גם את התביעה בגין תאונת הדרכים הראשונה, מחמת התיישנות.

בחינת המועדים הרלוונטיים לענייננו, מלמדת שממועד תאונת הדרכים הראשונה עד הגשת התביעה שבפני חלפו 11 שנים ותשעה חודשים. כאשר מפחיתים מהתקופה האמורה את התקופה שבה היה ההליך בתביעה הראשונה תלוי ועומד בפני בית המשפט (מיום מחיקת התביעה הראשונה עד יום הגשת התביעה שבפני), מתקבלת תקופה של שש שנים ושבעה חודשים, היינו, טרם חלפה תקופת ההתיישנות לגבי תאונת הדרכים הראשונה.

יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו למועדים נוספים, המצביעים על זניחת התביעה הראשונה, שקדמו למועד מחיקתה. כך למשל ציין בית המשפט המחוזי את המועד 28.2.99. בית המשפט המחוזי ציין כי ממכתבו של התובע לבית המשפט מיום 20.5.03 עולה, כי בדיון בתביעה הראשונה שהתקיים ביום 7.5.98 נודע למערער כי בא-כוחו דאז (עו"ד ארד) חדל מלייצגו. עוד נכתב באותו מכתב כי התובע הופיע לדיון ביום 28.2.99 והוא מבין שהיה אמור להופיע לדיונים שהתקיימו לאחר מכן ("אני מבין היום שאי הופעתי לדיונים אשר נערכו לאחר יום 28.2.99 היו בעוכרי ... "). על סמך זה קבע בית המשפט המחוזי "כלומר, המערער היה מודע לכך שהוא "ניתק קשר" עם בית המשפט". מאותו מועד, כך נקבע, ניתק למעשה התובע את הקשר עם בית המשפט.

ברוח קביעתו של בית המשפט המחוזי, ניתן לקבוע על יסוד הממצאים האמורים, כי התובע זנח את תביעתו לפחות מיום 28.2.99, ועל כן התקופה שמיום 28.2.99 עד יום הגשת התביעה השנייה, תבוא במניין תקופת ההתיישנות. מיום הגשת התביעה הראשונה עד יום 28.2.99 חלפו ארבע שנים, תשעה חודשים וחמישה ימים. אם מפחיתים את התקופה האמורה מ- 11 שנים ותשעה חודשים שחלפו בין מועד התאונה למועד הגשת התביעה השנייה, טרם חלפו 7 שנים ולפיכך התביעה לא התיישנה.

יחד עם זאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שהתובע את התביעה לפחות ביום 28.2.99. במהלך הדיונים שהתקיימו בפני לשמיעת הראיות הוכח שלמעשה זנח התובע את התביעה הראשונה במועד מוקדם יותר, ועל כן ביום הגשת התביעה שבפני חלפה תקופת ההתיישנות.