לוי נ' יהודה ואח'

פסק דין

עניינה של תובענה זו, שהוגשה בהליך של סדר דין מהיר, הוא תביעה לפיצוי בסך 7,160 ₪, בגין נזקי מכוניתה של התובעת, שעל-פי טענתה, ניזוקה לאחר שמכוניתו של הנתבע 1, המבוטחת על-ידי הנתבעת 2, התנגשה בה.

ההתנגשות בין המכוניות אירעה ביום 26.1.2010, סמוך לשטח המצוי על מדרכה ברחוב פייר קניג בירושלים, שבו חנו מכוניות בניצב לכביש, וביניהן גם מכוניתו של הנתבע (להלן – מקום החניה).

לפי גרסת התובעת, היא נסעה ברחוב פייר קניג מכיוון תלפיות לכיוון רחוב עמק רפאים. בהגיעה סמוך למקום החניה הנמצא מימין לכביש, היא עמדה לסטות ימינה כדי להחנות שם את מכוניתה בניצב לכביש. בימין הדרך, במקביל לכביש, ובסמוך למקום החניה המתואר, חנה ג'יפ גדול. התובעת עקפה את הג'יפ משמאלו, והחלה לעלות אל המדרכה שמימינה. מיד לאחר שחלפה משמאל לג'יפ, יצא הנתבע ממקום החניה בנסיעה לאחור, ופגע בדלת הימנית של מכונית התובעת.

לפי תיאורה של התובעת ולפי דבריה, הג'יפ לא חנה מאחורי המקום שבו חנתה מכוניתו של הנתבע, ולא חסם את דרכו של הנתבע. אולם לטענתה, הג'יפ חסם לנתבע את שדה הראיה, ולכן לטענתה, הנתבע יצא ממקום חניית מכוניתו כמתואר, מבלי שיכול היה לראות אם דרכו אמנם פנויה.

מנגד טען הנתבע, שבעת שעמד להתחיל בנסיעה לאחור, כדי לצאת ממקום החניה, החל הג'יפ בנסיעה לאחור (לכיוון שממנו הגיעה התובעת). מסיבה זו, כך לטענת הנתבע, חסם הג'יפ לתובעת את שדה הראיה, והיא לא יכולה הייתה לראות את מכוניתו של הנתבע. כך נמצא שהתובעת עלתה אל המדרכה ופגעה עם מכוניתה בפגוש האחורי של מכוניתו של הנתבע. הנתבע טען, כי בעת שמכוניתה של התובעת התנגשה במכוניתו, הוא כלל לא הזיז את מכוניתו, ועדיין לא החל בנסיעה לאחור.

בהודעה הטלפונית שמסר הנתבע ביום 7.2.2010 לחברת הביטוח, הנתבעת 2 (ת/3), הודיע הוא שהתאונה אירעה בעת שנסע לאחור, ואילו בהודעה שמילא בעצמו, ביום 28.4.2010 (ת/4), תיאר את התרחשות התאונה כפי שהעיד עליה בבית המשפט. הסברו של הנתבע לסתירה זו היה, שבשתי הפעמים מסר גרסה זהה, אך מי שמילא את ההודעה על סמך הודעתו הטלפונית, הוא זה שטעה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, החלטתי שיש להעדיף את גרסת התובעת, מהטעמים הבאים: ראשית, אילו אמנם מכוניתו של הנתבע הייתה עומדת בחניה, לא הייתה כל סיבה שמכוניתה של התובעת תתנגש במכוניתו של הנתבע. סביר יותר, שהעובדה שהנתבע החל בנסיעה לאחור, הייתה הגורם להתנגשות. שנית, תיאור זה של התובעת, גם מתיישב עם הנזק שנגרם למכוניתה, כפי שעולה מתמונות הפגיעה במכונית התובעת (ת/1). בתמונות אלו נראית חבטה בדלת הימנית הקדמית של המכונית, ושריטות לאורך צד המכונית, המלמדות על תנועת הרכב הפוגע. שלישית, לא שוכנעתי שהסתירה בין גרסאותיו של הנתבע בדיווחיו לחברת הביטוח נבעה מטעות של מקבל הדיווח הטלפוני. כך שיש להעדיף את הגרסה הראשונה של הנתבע, שלפיה כאמור, בעת התאונה נסע לאחור.

מכאן המסקנה, שהנתבע אחראי לתאונה בכך שיצא מהחניה בנסיעה לאחור, בעוד ששדה הראיה שלו נחסם על-ידי הג'יפ, וכך נמנעה ממנו האפשרות לראות אם הדרך פנויה ואם ניתן לנסוע לאחור.

יחד עם זאת, גם התובעת נכנסה לחניה, מבלי שראתה אם אמנם אין מכונית שיוצאת מהחניה, מכיוון שאותו ג'יפ שחסם לנתבע את שדה הראיה, גם חסם לתובעת את שדה הראיה.

לפיכך, אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין התובעת לבין נתבע, על דרך האומדנה, כך ש-70% מהאחריות תוטל על הנתבע, ו-30% מהאחריות תוטל על התובעת.

כמו כן, לאור מסקנתי זו, אני סבורה שבחישוב הפיצוי יש לקחת בחשבון רק את הנזק הישיר שנגרם למכוניתה של התובעת, בסך של 5,196 ₪ (עלות תיקון נזקי מכוניתה של התובעת לפי קביעת שמאי הרכב (4,616 ₪), בתוספת שכר טרחת השמאי (580 ₪)).

לפיכך ובהתאם לאמור, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת, סך של 3,637 ₪.

לאור מסקנתי האמורה, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות רק בסך של 2,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"א, 05 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: