לוי נ' חזיזה ואח'

פסק דין

רקע:

1.מונחת לפני תביעתו הכספית של מר אשר לוי (יקרא להלן: "התובע"), כנגד מדינת ישראל (תיקרא להלן: "הנתבעת"), בסך של 100,000 ₪. בנוסף לנתבעת הוגשה התביעה במקור כנגד 4 נתבעים נוספים ששימשו בזמנים הרלבנטיים לאירועים נשוא התביעה, שוטרים במשטרת ישראל.

2.ביסוד התביעה אירוע אשר התחרש ביום 18.9.2000 ובמסגרתו ביצעו הנתבעים 1-4, במסגרת מילוי תפקידם כשוטרים, מרדף אחרי התובע.

מדוחות פעולה והודעות שמסרו הנתבעים 1-4 או חלקם בזמנו, עלה כי התובע, במהלך המדרף שבוצע אחריו על ידי שוטרי משטרת ישראל, דרס את השוטר עמי כהן (להלן: "הנתבע 3") .

עקב אירוע הדריסה הנ"ל הוגש כתב אישום נגד התובע בבית משפט השלום בטבריה במסגרת תיק פלילי שמספרו 1259/01 (להלן "ההליך הפלילי"). במסגרת כתב האישום יוחסו לתובע עבירות שעניינן תקיפת שוטרים בעת מילוי תפקידם והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

בתום שלב הבאת הראיות בהליך הפלילי, ניתנה בעניינו של התובע, ביום 8.9.2004, הכרעת דין במסגרתה קבע בית המשפט (כב' השופט דורון פורת), כי יש לזכות את התובע מן העבירה של תקיפת שוטרים, ולהרשיעו בעבירה שעניינה הפרעה לשוטרים בעת מילוי תפקידם.

טענות התובע:

3.בהסתמך על הכרעת דין זו, הגיש התובע את כתב תביעתו ובו טען כי עדויותיהם של הנתבעים 1-4 הינן עדויות שקר שניתנו מתוך מגמה להביא להרשעתו שלא כדין. במתן עדויותיהם השקריות הנ"ל, טען התובע, ביצעו הנתבעים 1-4 כלפיו עוולה על פי פקודת הנזיקין. התובע עוד ציין כי עקב מעשיהם הנ"ל של הנתבעים 1-4 נגרמה לו פגיעה בשמו הטוב, ובוצעה נגדו הפרה של הוראות חוק לשון הרע. בנוסף נגרמה לו עוגמת נפש רבה. התובע מעריך את נזקו בסך של 100,000 ₪ סכום הנתבע על ידו מן הנתבעת.

טענות הנתבעת:

4.במסגרת כתב ההגנה אשר הוגש מטעמה של הנתבעת, שטחה הנתבעת את עובדות כתב האישום. לטענתה של הנתבעת יש להורות במקרה דנן על דחייתה של התביעה, מאחר וזיכויו של התובע מביצוע העבירה שעניינה תקיפת שוטרים, היה מחמת הספק ואין המדובר בזיכוי מלא. כמו כן, ציינה הנתבעת במסגרת כתב ההגנה כי הן בהכרעת הדין, והן בערעור שניתן בעניינו של התובע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, נקבע כי אין המדובר בזיכוי המבוסס על העובדה כי במסגרת התיק ניתנו עדויות שקר, וכן אין המדובר בסתירות מהותיות העולות מעדויותיהם של השוטרים עדי התביעה.

לטעמה של הנתבעת, הסתירה הקיימת בעדויות אשר נמסרו על ידי העדים, נובעת מכך שהשוטר מס' 4, חשב כי שוטר אחר נפגע ולא הנתבע מס' 3.

5.הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ההליך שהתנהל בעניינו של התובע, לא פגע בשמו הטוב מאחר שמנוהלים נגדו מספר הליכים, זאת ועוד ציינה הנתבעת כי האחריות הבלעדית לנזקיו של התובע מוטלת על שכמו.

ההליכים בתיק:

6.כאמור, התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעת והנתבעים 1-4, אולם היא נדחתה על הסף ביחס לנתבעים 1-4, מכוח החלטה שניתנה על ידי בית המשפט (כב' השופטת רים נדאף), ביום 23.4.2013 – החלטה הנסמכת על טענת התבעים הנ"ל לקיומה של הגנת החסינות. בעקבות ההחלטה הנ"ל המשיכה התביעה להתברר כנגד הנתבעת – מדינת ישראל, בלבד.

7.במסגרת התיק הגישו בעלי הדין עדויותיהם הראשיות בכתב.

מטעם התביעה הוגש תצהיר התובע ותצהירו של מר בנימין לוי, ומטעם ההגנה הוגש תצהיריהם של עופר ריידר, יוסף חזיזה, אליעזר זרדב ועמי כהן.

התובע, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, חזר על עיקר טענותיו בכתב התביעה.

התובע חזר ותיאר את אירוע המרדף מיום 18.9.2000, וציין כי רק לאחר שהגיע לבית דודתו, התקשר מביתה להודיע למשטרה על האירוע, ורק אז ראה את ארבעת האנשים עומדים מחוץ לבית, וזיהה כי המדובר בשוטרים.