לוי נ' חברת בטוח שירביט

פסק דין

רקע

זוהי תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובעת, ילידת 1952, נפגעה בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 10.1.2005, עת נסעה ברכב המבוטח על-ידי הנתבעת (להלן – "התאונה"). לנוכח העובדה, כי התאונה התרחשה בזמן עבודתה של התובעת בחברת "בזק", במסגרת נסיעה ברשות המעביד, מהווה התאונה גם תאונת עבודה והיא הוכרה ככזו על-ידי המוסד לביטוח לאומי. הצדדים אינם חלוקים באשר לכיסוי הביטוחי. מחלוקתם היא באשר להיקף הנזקים שנגרמו לתובעת ולשיעור הפיצוי שהיא זכאית לו בגינם.

בית-המשפט (כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) מינה את פרופ' שלמה טיאנו כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי ואת ד"ר ברוך עמרמי כמומחה מטעמו בתחום האורטופדי.

על-פי המתואר בחוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר עמרמי, התובעת נבדקה לאחר התאונה בבית החולים וולפסון, שם התלוננה על כאבים בעמוד השדרה הצווארי וכאבי ראש. בבדיקתה נמצאה הגבלה עקב הכאבים ללא חסר נוירווסקולרי ואובחנו כאבי עמוד שדרה צווארי וחבלת צליפת השוט הצווארית. לתובעת נערכו מספר בדיקות נוספות במסגרת קופת חולים מכבי, שבהן נמצאה רגישות בצוואר עם הגבלה בטווח התנועה. ביום 28.9.2005 התובעת התלוננה גם על כאבי עמוד שדרה מותני ודווח על הגבלה קלה בכיפוף עמוד שדרה זה, אך לא בהטייה ויישור (ראו עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר עמרמי).

על-פי המתואר בחוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' טיאנו, ביום 26.12.2004 הייתה התובעת עדה לאירוע צונאמי שהתרחש בקופיפי שבתאילנד, כאשר שהתה במקום עם חברתה. חברתה של התובעת קיפחה באירוע זה את חייה, בעוד התובעת הצליחה לעלות לבניין שהיה במקום וכך ניצלה. פרופ' טיאנו מצא, כי התובעת עברה חוויה חבלתית באירוע הצונאמי, אך לאחר חזרתה ארצה – והודות לכוחות שעמדו לרשותה ויכולת הסתגלות טובה – הצליחה לשוב לתפקוד תקין ולהביא לתחילתו של תהליך הדחקה של האירוע החבלתי. התאונה התרחשה כשבועיים לאחר שובה של התובעת לישראל. במהלך פינויה לבית החולים הופיע אצלה מצב דיסוציאטיבי, במהלכו החלה לשחזר אירועים מחוויית הצונאמי ואת החרדה שהייתה לה תוך כדי התאונה. מצב זה נמשך מספר שעות ונרגע בהדרגה, אולם מאז התאונה הופיעו סימני חודרנות, הימנעות וחרדה. התובעת מטופלת בתרופות, שהביאו להטבה מסויימת.

חוות דעת המומחים הרפואיים

חוות הדעת בתחום האורטופדי

המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר עמרמי, קבע בחוות דעתו כי בתובעת נותרה נכות צמיתה של 5% לפי סעיפים 35(1)א-ב לתוספת לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד השדרה הצווארי. המומחה ציין, לעומת זאת, כי אין קשר סיבתי בין תלונות התובעת על כאבים בעמוד השדרה המותני, אשר הועלו כתשעה חודשים לאחר התאונה, לבין אירוע התאונה.

חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי

המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' טיאנו, קבע לתובעת נכות של 15% למשך שנה לפי סעיפים 34ב-ג לתוספת לתקנות המל"ל ונכות צמיתה של 10% לפי סעיף 34ב לתוספת האמורה.

המומחה ציין בחוות דעתו, כי מדובר בתסמונת דחק בתר חבלתית עם סימני חודרנות, הקיימים לפחות באופן חלקי עד היום, סימני הימנעות והפרעות חרדה. למעשה, האירוע החבלתי הראשון החל בתהליך של הדחקה וחזרה לחיים נורמטיביים, אך התאונה העצימה את החרדה המודחקת והביאה עד לקיומם של מצבים דיסוציאטיביים. איבוד השליטה הפך להיות מוקד החרדה אצל התובעת והעימות עם מצב חדש המעמיד אותה בחוסר אונים הביאה למצב נפשי חדש, אשר הדרך להתמודדות עמו כיום היא נטילת תרופות. המומחה הבחין, כאמור, בין השנה הראשונה לאחר התאונה שבה היו סימני חודרנות חריפים – בגינה קבע נכות זמנית של 15% - לבין מצבה של התובעת לאחר מכן. לגבי המצב מתום השנה הראשונה ואילך קביעתו היא, כי קיימות הפרעות בתפקוד ביחס לעבר, בעיקר בדרגת עצמאותה של התובעת ויכולתה לשלוט בביצוע החלטות שהיא מקבלת. תפקודה כלפי חוץ יכול להיות מתואר כנורמטיבי, אך הוא נתמך בתרופות, אשר עם הפסקתן ישוב מצב החרדה לקדמותו ומכאן שמדובר בהפרעה צמיתה.

בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו על-ידי הנתבעת, ציין פרופ' טיאנו כי הנכות שקבע הינה בגין התאונה בלבד ולא בגין אירוע הצונאמי.

דיון והכרעה

הנכות הרפואית בתחום האורטופדי

הצדדים אינם חולקים, למעשה, על קביעתו של המומחה בתחום האורטופדי בדבר הנכות שנותרה בתובעת בעקבות התאונה. לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שבאו לפני, לא מצאתי כי יש בחוות דעתו של ד"ר עמרמי "מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)), המצדיקות סטייה מקביעתו. לנוכח האמור הנני קובע, כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום האורטופדי כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 5%, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר עמרמי.

הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי

התובעת מבקשת, כי בית-המשפט יאמץ במלואה את קביעתו של המומחה בחוות דעתו בנוגע לנכותה הרפואית. לעומת זאת, הנתבעת סבורה כי לנוכח אירוע הצונאמי לו הייתה התובעת עדה יש לייחס רק 50% מנזקה הנפשי לתאונה, כך שנכותה הנפשית בשנה שלאחר התאונה עמדה על 7.5% ואילו נכותה הצמיתה לאחר מכן עומדת על 5%.

כפי שצויין לעיל, המומחה מצא כי התובעת אכן עברה חוויה חבלתית באירוע הצונאמי, אך לאחר חזרתה ארצה היא הצליחה לשוב לתפקוד תקין ולהביא לתחילתו של תהליך הדחקה של האירוע החבלתי. על-פי חוות הדעת, התאונה העצימה את החרדה המודחקת והביאה עד לקיומם של מצבים דיסוציאטיביים. איבוד השליטה הפך להיות מוקד החרדה אצל התובעת והעימות עם מצב חדש המעמיד אותה בחוסר אונים הביאה למצב נפשי חדש, אשר הדרך להתמודדות עמו כיום היא נטילת תרופות. בחקירתו בבית-המשפט (בפני כב' השופטת נחליאלי-חיאט) אישר המומחה, כי "הסבירות הגבוהה יותר שאילולא תאונת הדרכים התובעת היתה מתמודדת עם החוויה [של הצונאמי – תוספת שלי – י.נ.] ללא צורך בטיפול רפואי. החוויה השניה של התאונה הביאה לפריצה של תסמינים בתר חבלתיים... הטענה שלי שאילולא תאונת הדרכים לא היינו בעצם עומדים היום בתסמונת דחק בתר חבלתי ומטופלת על ידי תרופות עד היום" (ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 17-15; עמ' 5, שורה 26 – עמ' 6, שורה 2).

עם זאת, בהמשך דבריו ציין המומחה כי "אילו היה רק הצונאמי, לעניות דעתי, היא לא היתה מגיעה לפסיכיאטר. אילו היתה רק התאונה והתאונה לא היתה מופיעה על רקע פגיעות שיצר הצונאמי, יתכן שלא היתה מפתחת את התסמונת הבתר חבלתית, אך מהרגע שנמהלו במציאות שני הארועים, אני רואה את התאונה כזרז להתפרצות התסמינים. את החלוקה הפנימית אני משאיר לביהמ'ש... החלומות שלה היו בעיני התוויה לארוע התאונה כזרז ולכן ייחסתי את כל הנכות לתאונה, יחד עם זאת אני לא שולל שלא כל הנכות כתוצאה מהתאונה ואת זה אני משאיר לשיקול דעת ביהמ'ש" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 5-1, 17-15; ההדגשות שלי – י.נ.).