לוי נ' הפניקס חברה לביטוח בעמ

פסק דין

תביעה קטנה לתשלום תגמולי ביטוח בסך של 13,000 ₪, שהוגשה ביום 3.1.13, בגין אובדן טבעת יהלום השייכת לתובעת (להלן: "הטבעת"). הנתבעת הינה מבטחת התכולה ודברי הערך בבית התובעת, בפוליסת רכוש דירה.

רקע כללי שאינו שנוי במחלוקת:

ביום 26.4.11 הודיעה התובעת לנתבעת על אובדן טבעת ביום 22.4.11 (לאחר שהודיעה למשטרה על האבידה ביום 24.4.11), וקיבלה מהנתבעת "כתב קבלה, ויתור ושחרור" מיום 15.6.11, לפיו הנתבעת מתחייבת לשלם לתובעת סך כולל של 9,900 ₪ בגין הנזק שנגרם לתובעת "מאירוע אובדן תכשיט".

אולם, חרף חתימתה של התובעת על כתב השחרור ושליחתו לנתבעת, לא קיבלה התובעת את התשלום לעיל, ולאחר ביקור חוקר מטעם הנתבעת, בביתה ביום 28.6.11, קיבלה התובעת מכתב מהנתבעת מיום 1.12.11, לפיו דרישת התובעת לתשלום תגמולי ביטוח נדחית הואיל ו- "ממצאי חקירה שנערכה מטעמנו מעלים ספקות ותמיהות ביחס לגרסת המבוטחת לאובדן הטבעת וכי הטבעת נמצאת עדיין ברשות המבוטחת".

ביום 9.5.12 פנתה סוכנות הביטוח של התובעת לנתבעת בכתב, וטענה כי קביעת החוקר שביקר בבית התובעת, לפיה הטבעת נמצאת ברשות התובעת, אינה נכונה מכיוון שהתווספה טבעת נוספת מאז שנערך הסקר שבהסתמך עליו ספר החוקר את התכשיטים שברשות התובעת, ביום 3.7.05 (סקר מס' 208525, ת/1), טבעת שבגינה הועבר דיווח לנתבעת. לשיטת סוכנות הביטוח במכתבה, תביעת התובעת מתייחסת לאובדן טבעת מס' 43, שהינה טבעת יהלום 71 נק' בצורת לב, המופיעה בסקר משנת 2005 כטבעת מסוג "צהוב" בשווי 13,000 ₪; בעוד שהחוקר התייחס לטבעת מס' 42, טבעת קריסטל, המופיעה בסקר כטבעת מסוג "צהוב+לב" בשווי 600 ₪, שאכן נמצאת ברשות התובעת. סוכנות הביטוח במכתבה, ביקשה לקבל את תמונת הטבעת שצילם החוקר שלשיטתו, קיימת ולא אבדה, על מנת להשוותה לטבעת מס' 43 על פי הסקר.

יצוין כי ביום 21.7.11, לאחר דיווח התובעת על אובדן הטבעת בוצע בבית התובעת סקר נוסף על ידי הסוקר לב משה שגם צילם את התכשיטים.

טענות הצדדים ומהלך הדיון בתיק:

התובעת טענה בתביעתה כי לא נענו כל בקשותיה מהנתבעת לראות את תמונת הטבעת שהחוקר צילם שלטענתו, נמצאת ברשות התובעת ולא אבדה. התובעת טענה כי החוקר טעה לחשוב כי טבעת מס' 42 בסקר הנמצאת ברשות התובעת, היא הטבעת שנטען כי אבדה, כאשר טבעת מס' 43 בסקר, היא זו שאבדה לתובעת. התובעת ציינה בתביעתה כי "אנו מוכנים להביא את הטבעת שלטענת החוקר היא זו שאבדה לביהמ"ש ולהראות כי לא זו הטבעת המדוברת".

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של מקרה ביטוח המכוסה על פי הפוליסה. עוד טענה הנתבעת כי על פי ממצאי החוקר שמינתה לבדיקת אירוע אובדן הטבעת הנטען, כל התכשיטים, ובכללם טבעות, אשר בוטחו בפוליסה, היו ברשות התובעת בעת ביקור החוקר, כשהן ענודות על ידי התובעת ו/או מצויות בכספת אשר על קיומה לא טרחה התובעת לדווח לנתבעת, מה שמהווה הסתרת עניין מהותי. הנתבעת הוסיפה כי התובעת "בעלת ניסיון" בקבלת פיצוי בגין שני אובדני תכשיטים בעבר. בנוגע לכתב השחרור, טענה הנתבעת כי זה הוצא כפעולה טכנית בטרם הסתיימו בדיקות הנתבעת והתקבלו ממצאי החוקר.

ראיות הצדדים נשמעו בימים 17.12.13 ו- 4.2.14. מטעם התובעת העידה התובעת לבדה. מטעם הנתבעת העיד החוקר מטעם הנתבעת, מר סעדה סעדה (להלן: "החוקר"), שערך ביקור בבית התובעת (על דו"ח החקירה והודעת התובעת בפני החוקר, נ/1; על התמונות של הטבעת שנמצאה, נ/1-נ/2; ועל דיסק הקלטת החקירה, נ/4). כן הוגש מטעם הנתבעת תמליל של הקלטת החקירה והודעת הנתבעת כי התמונות, נ/4, צולמו על ידי הסוקר שביקר בבית התובעת לאחר הדיווח על אובדן הטבעת. לאחר הגשת התמליל הגישה התובעת טיעון משלים ביום 13.3.2014 שבו לא חלקה על תוכן התמליל.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל המונח לפתחה להוכחת גרסתה כי הטבעת המופיעה בסקר במספר 43, טבעת שמוערכת בסכום הגבוה ביותר בסקר (13,000 ש"ח) אכן אבדה.

הכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע ונתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית טענותיו. נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין הנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. מידת ההוכחה הנדרשת במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברויות, היינו: די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה.

לצד נטל השכנוע קיים גם נטל הבאת הראיות שהינו החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו, משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו. וראו, בעניין זה: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1506-1505 (2003); וראו, גם: ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001).

לעניין תביעות לתגמולי ביטוח, נקבע כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח מוטל על התובע-המבוטח, בעוד שעל הנתבע-המבטח, הטוען לפטור מאחריות, הנטל להוכיח קיומו של סייג לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו [וראו: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); וכן: ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב' 1313 (2009)].

נטל ההוכחה במקרה של טענת מבוטח בדבר גניבה זהה לנטל ההוכחה במקרה של טענה סתמית בדבר אובדן. בהקשר זה, הטעים כב' השופט ס' ג'ובראן בעניין גרטלר [ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H. Wheeler חתם לויד'ס (פורסם בנבו, 22.5.2011)] את הדברים הבאים:

"לשיטתי יש להבין את העמדה, לפיה על המבוטח הטוען לגניבת רכושו (למשל) להוכיח את יסודות הגניבה, כדרישה היוצקת תוכן לנטל ההוכחה המוטל עליו אך איננה משנה אותו. מטרתה לסייע בהגדרת המחלוקת באשר לעצם קרות האובדן ולהקל על בירורה. כך, כאשר מבוטח טוען כי חפציו נגנבו עליו להוכיח את עילתו, היא "הגניבה", שכן כך מבקש הוא לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי חפציו אינם עוד בשליטתו וכי אין סיכוי סביר כי יוחזרו אליו. מנגד, מבטח המבקש להראות כי חפצי המבוטח לא אבדו, ינסה להפריך את טענת הגניבה, ובית המשפט יכריע על בסיס טענות אלו במחלוקת בין הצדדים. האם דרישה זו כי המבוטח יוכיח יסודות עילתו יוצרת, בכל זאת, הבחנה מסוימת בין מבוטח שמסתפק בטענה סתמית כי חפציו אבדו לבין מבוטח הטוען כי חפציו נגנבו? בהחלט ייתכן שכן. אך זאת, רק בכל הנוגע לסוג הראיות אותן יצטרכו להמציא. ממילא אין בדבר משום תמריץ, בעבור מבוטח, לבחור באסטרטגיה דיונית כזו או אחרת. כל מבוטח אחראי לניהול סיכוניו הוא. מבוטח שיטען לגניבה מסתכן באי הוכחה לכאורית של הגניבה (הגם שהוכחה זו איננה מכבידה מדי על דרך הכלל, וברגיל יהא די במסירת פרטי האירוע וממצאי חקירת המשטרה בעניין. ראו עניין גרשון הובלות, בפס' 44 לפסק הדין). מבוטח הטוען טענה סתמית של אובדן (ללא פירוט) מסתכן בכך שלא יעלה בידו להוכיח בדרך זו את עצם קרות האובדן. כך או כך, נטל ההוכחה המוטל עליהם הוא זהה – הוכחתו של אובדן (או נזק) הנופל במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה" (עניין גרטלר, פסקה 11 לפסק הדין).

במקרה שלנו, עדותה של התובעת לענין האובדן הינה עדות יחידה של בעל דין, הנוגע בדבר, שאין לה כל ראיות מחזקות או תומכות.

התובעת השיבה לשאלת החוקר כי לא סיפרה לבנותיה אודות אובדן הטבעת "כי בשביל זה יש לי ביטוח" (תמליל, עמ' 43, ש' 24-21, עמ' 44, ש' 3; נ/1, עמ' 3, ש' 7), התנהלות תמוהה, יש לומר, בשים לב לכך שמדובר באובדן של הטבעת היקרה ביותר באוסף הטבעות המרשים של התובעת.