לוי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.ביום 14.06.12 הגיש התובע כתב תביעה כנגד החלטת הנתבע מ-3.5.12, שדחתה תביעתו (מ-29.4.12) להשלמת הכנסה לפי סעיפים 5, 19, 12ב לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 ("החוק") משהכנסותיו (הכנסות בנה"ז; כולל קצבאות) עולות על ההכנסה המותרת בחוק, כמזכה בהשלמת הכנסה.

טוען התובע כי הוא מתגורר תחת קורת גג אחת עם גרושתו, משאין לו עבודה או הכנסה וכי אין ביניהם תלות כלכלית.

הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה כהנמקת מכתב הדחיה.

2.ביום 1.11.12 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה מתוקן, בו טען כי אין מדובר במגורים משותפים של בנ"ז אלא הם בסה"כ שותפים לדירה לצורך חסכון כספי ומטעמי חוסר יכולת וכי הם מנהלים משק בית נפרד לחלוטין ויש לערוך חישוב בנפרד.

בתצהירו (3.12.12) הוסיף וטען כי הוא וגרושתו אינם מתנהגים כבנ"ז אינטימית וכלכלית, אלא מתגוררים יחדיו מטעמי חסכון ומשלא מצאו שותפים אחרים לגור עמם, כנראה מפאת הגיל וכי כ"א מהם קונה אוכל לעצמו, מבשל לעצמו ואין להם חשבון משותף. כן טען כי מזה חודש החמיר מצבה הרפואי של הגרושה והיא אינה עובדת (וצרף מסמך רפואי המרכז בעיותיה).

כן הוגשה טיוטא לתצהיר הגרושה (ובדיון ומשלא התייצבה – ביקש התובע כי לא ישמש התצהיר בהליך).

3.ביום 28.4.13 נשמעה בפנינו עדות התובע.

סיכומי תובע הוגשו ב-11.7.13.

סיכומי נתבע הוגשו ב-22.10.13.

4.ולהכרעתנו –

א.אין מקום לעתירת התובע בסיכומיו (סעיף 2 סיפא) – "להחזיר לו את הגמלה שקיבל עד אותו מועד".

אין לשכוח כי ההליך שבפנינו עוסק בתביעה למל"ל שהוגשה ב-29.4.12 (נ/2), כשקודם לכן, שנתיים קודם לכן, נדחתה תביעתו להשלמת הכנסה, החל מ-1.4.10 (נ/1).

בהתאם, אין עסקינן בהמשך זכאות, אלא בבחינת הזכאות ליום הגשת התביעה, כשברי כי שנתיים טרם שהוגשה – אין התובע מקבל השלמת הכנסה ולגרסתו, התקיים אך ורק מקצבת הזקנה (כך בתביעה למל"ל, בהליך דנא).

ב.אגב כך, עלה בח.נ. כי טענת התובע בפנינו, כביכול, ביטל את העברת הרכב – אינה נכונה וכי בפועל, שנתיים לאחר שנדחתה התביעה הקודמת (לאפריל 2010), עדיין הרכב היה על שמו, לחודש הגשת התביעה דנא.

בהתאם, ובכל הכבוד, עסקינן בגרסה שנתן התובע בהקשר זה, בתצהירו.

ג.התובע טוען בתביעתו כי הגם שגרוש הוא מזה 20 שנה (תביעתו לביה"ד), מתגורר הוא עם גרושתו מזה זמן רב.

כך, כשעומת עם טענתו (נ/2) כי מתגורר הוא מ-2002 בדירה בבת ים בשכ"ד 2,800 ₪, מאשר הוא כי גם קודם לכן גרו בדירה שכורה, לפחות מ-1988 (ולפי תשובתו כי הם גרים יחד כל השנים, מאז שהתגרשו, עולה כי גרו יחדיו עוד קודם) – אלא שאין הוא מציג הסכם שכירות, אין ראיות כי שילם הוא במזומן את שכה"ד, אין ראיות על חוב שחב הוא לבעה"ב, אין ראיות מהיכן "אוגר" הוא "פה ושם", אין ראיות על עבודה מדי פעם, או על עזרה של הבת – מה גם שגרסאותיו בהקשר זה, חדשות המה!

כך גם גרסתו כי הוא שמשלם את שכה"ד – מנוגדת לטענתו בדבר העדר שתוף כלכלי... ודאי סותרת היא הטענה שבבסיס התביעה, כביכול גרים הם תחת קורת גג אחת, ע"מ לחסוך כסף במגורים אלה!

כך, אין כל ראיה לחוב לארנונה/מים/חשמל, או להנחה בארנונה בעבר. כך, אם התגרש ב-1988 וילדיו היו אז קטנים, ממילא ברי כי בגרו כולם 20 שנה ויותר אח"כ... – ברי כי אין הם עוד "הסיבה" למגוריהם יחדיו במועד התביעה שבפנינו.