לוי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – "החוק"), על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 30.1.2013.

2.הועדה שבה ודנה בעניינו של המערער בעקבות פסק דין שניתן בהסכמה ביום 23.12.2012 על ידי כב' הרשמת ח. גרשון-יזרעאלי בתיק בל 49903-09-12 (להלן – "פסק הדין").

במסגרת פסק הדין נקבע כדלקמן:

"מוסכם עלינו כי עניינו של המערער יושב אל הוועדה הרפואית לעררים. לאור קביעתה הקלינית של הוועדה כי מצאה הגבלה קלה של תנועות הקרסול, וכן לאור הממצאים בסעיף 23 לפרוטוקול, שנפתח במילים "בבדיקה הליכה עם צליעה קלה של רגל שמאל", תשקול הוועדה יישום סעיף 35 (1) (ב).

ככל שתקבע נכות אורטופדית, תשקול הוועדה שנית הפעלת תקנה 15.

המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בפניה. הוועדה לא תבדוק שוב את המערער.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

טענות הצדדים:

3.לטענת המערער, הוועדה לא קיימה את הוראות פס"ד. הוועדה אכן החילה על התובע את תקנה 35 (1)(ב) אך ביצעה התאמה והקטינה את הנכות הקבועה בתקנה ל- 5% בנימוק כי תקנה 48 (3)(א) העוסקת בקרסול מקנה 10% נכות על הגבלה ניכרת של תנועות הקרסול. על בסיס אותה השוואה לא רלבנטית בין הסעיפים המצויים בפרקים שונים של התקנות, קבעה הוועדה את הנכות המוקטנת בדרך שגוייה של התאמת ממוצע עם הנכות לפי תקנה 35 (1)(א) הקובעת 0% נכות בגין מצב בו אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות – סעיף שגם הוא כמו סעיף 48 (3)(א) אינו רלבנטי למקרה דנן לאור ממצאי הוועדה בבדיקת התובע.

4.עוד נטען כי קביעת הוועדה מהווה טעות משפטית ומנוגדת לפס"ד שרון פז הקובע כי עפ"י תקנה 11 לתקנות משעה שנמצא כי למבוטח קיים ליקוי אין לוועדה הרפואית סמכות לקבוע לו אחוז שונה מזה שצמוד להגדת הליקוי. מכאן, משקבעה הוועדה לאחר בדיקתה את המערער ביום 25.7.12 כי נותר עם הגבלה קלה בתנועות הקרסול ומתהלך בצליעה ,אינה יכולה שלא להחיל על מצבו את סעיף 35 (1)(ב) ואל לה לעשות בו כל התאמה, אלא עליה להחיל את התקנה במלואה ללא כל התאמות או דרגות ביניים.

עוד נטען כי יש להפעיל את תקנה 15 שכן הנכות מפריעה למערער בתפקוד בעבודה וכושר השתכרותו נפגע קשות.

5.לאור האמור טען ב"כ המערער כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המערער לועדה על מנת שתקבע את נכותו לפי תקנה 35 (1)(ב) מבלי לבצע כל התאמה וכן על מנת שתדון מחדש בהפעלת תקנה 15.

6.לטענת המשיב , הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין ולא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה החזרת עניינו של המערער לועדה. הועדה הסבירה בצורה ברורה כי על פגיעה בקרסול קיים סעיף ספציפי כאשר המחוקק קבע על פי התקנות שיש ללכת לסעיף הספציפי ורק אם אין סעיף דומה, יש לפנות לסעיף סל. הועדה מסבירה כי סעיף 48(3) א' המדבר על הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול מקנה נכות בשיעור 10%. כמו כן מסבירה כי ברור שממצא גופני של הגבלה קלה בתנועה ותנועת הקרסול יקנה אחוזי נכות נמוכה יותר מהגבלה ניכרת. המדובר בקביעה רפואית גרידא שאינה נושא בערעור. עוד נטען כי הלכת שרון פז שונתה והיא אינה מהווה הלכה פסוקה.

הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין, נימקה עמדתה לענין תקנה 15, על כן יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה:

7.לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים שצורפו לנימוקי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקי הכרעתי:

8.על פי סעיף 123 לחוק, החלטות הוועדה ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית הדין הזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאים הרפואיים של הוועדה, כל עוד ממלאת היא את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין -שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

9.הלכה פסוקה היא כי משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לוועדה בפסק דין עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בו ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (ראו: דב"ע נא/01-29 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992)).

אם מילאה הועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, אין לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבות בית הדין בהחלטתה.