לוי נ' בילסקי ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 1.6.11 בראש העין.

2. לטענת התובעת, רכב הנתבעים יצא בנסיעה לאחור מחניה ופגע ברכבה. הנתבע 1 צעק על התובעת לאחר התאונה "את לא רואה כי אני נוסע לאחור?". בנוסף, הנתבע ואשתו סירבו תחילה לתת לה את פרטיהם.

3. לטענת הנתבעים, ביום התאונה היה רכבם בחניון המרכז המסחרי בתמרון חניה. לטענתם, נהג רכב הנתבעים היה בנסיעה לאחור לתוך החניה כאשר חזית רכבו פונה לכיוון הכביש. הנתבעים טוענים כי התובעת החלה בנסיעה אף על פי שלא היה לה די מקום לעשות כן וברשלנותה המלאה פגעה בחלקו הקדמי של רכב הנתבעים.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובעת, נהג רכב הנתבעים, ואשת הנתבע שנכחה בעת התאונה.

דיון:

5. התובעת חזרה בפני על גרסתה לפיה נסעה ישר בנתיב הראשי של החניה וראתה את רכב הנתבעים מתמרן בחניה כשחזית רכבו פונה לכיוון החניה. התובעת טענה כי הבחינה בנתבע 1 נכנס לחניה עם חזית רכבו כלפי החניה, המשיכה בנסיעה ישר ואז לפתע הנתבע 1 יצאה בנסיעה לאחור ופגע בחלקו הקדמי של רכבה. בעדותה טענה התובעת כי הנתבעים לא הסכימו תחילה לתת את פרטיהם. יש לציין, כי התובעת התבקשה להמחיש כיצד ארעה התאונה ותחילה המחישה כי רכב הנתבעים נסע לאחור ופגע ברכבה עם חלקו האחורי. רק לאחר שנציג הנתבעת 2 עימת את התובעת עם העובדה כי הנזק נגרם לחלק הקדמי של רכב הנתבעים, שינתה התובעת את גרסתה ואת אופן ההמחשה של קרות התאונה וטענה כי הנתבע 1 לא רק שנסע לאחור אלא אף המשיך לבצע את כל הנסיעה לאחור בצורה מעגלית עד שפגע עם חלקו הקדמי של רכבו בחלק הקדמי של רכבה. התובעת טענה בהמשך, כי הנתבע 1 הציע לה לשלם בעבור הנזק שנגרם לה. טענה חדשה שלא עלתה בכתב הטענות.

6. הנתבע 1 העיד בפניי כי הכביש בו קרתה התאונה הינו חד סטרי וצר. הנתבע 1 חזר בפני על גרסתו מכתב ההגנה לפיה בעודו מנסה לחנות בנסיעה לאחור כשחזית רכבו מופנית לכיוון הכביש, החלה התובעת בניסיון לעקוף את רכבו בשעה שחלקו הקדמי עדיין בלט לכביש. אך, מאחר והכביש צר הדבר לא היה אפשרי והרכבים התחככו זה בזה. מעדותו עולה כי בלם את רכבו מיד כשראה את התובעת מנסה לעקוף אך היא המשיכה בנסיעה. הנתבע העיד בפניי כי עלות הנזק שנגרם לו היתה נמוכה מגובה ההשתתפות העצמית ועל כן לא הפעיל את הפוליסה והציע לתובעת כי כל צד ישא בנזקיו. הנתבע הכחיש את גרסת התובעת וטען כי לא היה באפשרותו לבצע נסיעה לאחור מעגלית בשעה שמדובר היה באזור חניה צפוף ומרובה רכבים.

אשת הנתבע העידה אף היא וטענה כי הנתבע 1 נכנס לחניה כשחזיתו פונה לכביש. באותה שעה הגיעה התובעת מאחוריהם והחלה לעקוף אך מאחר והכביש היה צר התחככה בקדמת רכבם. אשת הנתבע טענה כי במידה וגרסת התובעת היתה נכונה היה נגרם נזק לחלק האחורי של רכבם.

7. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתם של הנתבעים וקובעת שאין להטיל אחריות לתאונה על הנתבעים.

בראש ובראשונה, התרשמתי מעדותו של הנתבע והיא מהימנה בעיני. הנתבע חזר בעקביות על גרסתו לפיה נכנס לחניה בנסיעה לאחור כשחזית רכבו מופנית לכביש ומשהבחין בתובעת בלם את רכבו אך לא הצליח למנוע את החיכוך עם רכב התובעת שניסתה לעקוף את רכבו בכביש הצר. כמו כן, גרסתו נתמכת בגרסתה של אשתו שאף היא העידה בקוהרנטיות כי התאונה ארעה בשעה שרכבם נכנס לחניה בנסיעה לאחור בשעה שחזיתו פונה לכביש וזאת מאחר והחניות היו צפופות האחת לשניה.

כמו כן, גרסת הנתבעים מתיישבת עם הנזק הנראה בתמונות שהוצגו בפניי ובהן נראה כי הנזק נגרם לחלקו הקדמי של רכב הנתבעים.

מנגד גרסת התובעת היתה בלתי קוהרטנית ולא התיישבה עם תמונות הנזק ולא עם אזור החניה, בו ארעה התאונה, אזור צר שאיננו מאפשר נסיעה מעגלית של הנתבע לאחור כפי שטענה התובעת.

יתרה מזו, כידוע המוציא מחברו עליו נטל הראיה. קרי, הנטל מוטל על התובעת ובמצב דנן של גרסת התובעת אל מול גרסת הנתבע ואשתו, אין בידי לקבוע כי התובעת הטתה את כף המאזניים לטובתה ומשלא עמדה בנטל, דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, הואיל ומקובלת עלי גרסת הנתבעים הרי שהיה על התובעת אשר על פי הודייתה הבחינה בנתבע נוסע לאחור בחניה, לנקוט באמצעי זהירות, לתת לו את זכות הקדימה ולהמתין בסבלנות עד שמלוא רכבו יכנס לאזור החניה ולהימנע מניסיון לעקוף את הנתבע בטרם השלים את החניה, בפרט כשמדובר בכביש צר וצפוף. משלא עשתה כן הרי היא האחראית לקרות התאונה.

הנתבע אומנם נסע לאחור אך אין הדבר מטיל עליו אחריות גורפת, כפי שביקשה התובעת, ולא מצאתי מקום להטיל עליו אשם תורם. שכן הנתבע נסע לאחור כשחזיתו פונה לכביש והיה על התובעת שהיא זו שנסעה אחריו ואף הבחינה בכך שהוא מתמרן את רכבו בחניה, להמתין עד אשר מלוא הרכב יכנס למפרץ החניה בטרם המשיכה בנסיעתה. בענייננו, התובעת שהחלה בניסיון עקיפה בשעה שרכב הנתבעים עוד בלט במעט לכביש הצר וטרם סיים את כניסתו לחניה, היא האחראית הבלעדית לקרות תאונה.

9. סוף דבר - התביעה נדחית.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא התובעת בהוצאות משפט בסך 500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.