לוי נ' אלמקייס ואח'

החלטה

1.בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן:"המבקשים") לחייב את התובע (להלן:"המשיב") בהפקדת ערובה בסך של 100,000 ₪ לתשלום הוצאותיהם בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן:"תקסד"א").

2.המבקשים מציינים בבקשה, בין היתר, כי הואיל והמשיב לא שילם את חובו נפתח לו תיק הוצל"פ והחוב בו עומד על סך 351,568 ₪ וטוענים כי "לאור העובדה שהמשיב חייב לחברה בבעלות המבקשים חוב חלוט של 351,568 ₪, שלא משולם, ומאחר ומדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה לנסות להתחמק מתשלום החוב, וסיכויי תביעה זו נמוכים ביותר, ברור שההוצאות שיפסקו לטובת המבקשים לא ישולמו, ויש להתנות את קיום ההליך בהפקדת ערובה ועירבון להבטחת הוצאות המבקשים".

3.המשיב הגיב לבקשה וטען כי יש לדחותה.

בתגובה נטען כי המשיב יליד ותושב הארץ, עסקו כאן וכל חוב של המשיב יהיה בר גבייה.

המשיב מציין כי אמנם כיום אין ידו משגת לשלם את כל חובותיו העומדים על סך של מעל 200,000 ₪ בתשלום אחד, אך הוא משלמם בתשלומים שנקבעו ע"י לשכת ההוצל"פ ועומד בכל התחייבויותיו.

זאת ועוד; המשיב טוען כי מצבו הכלכלי הנוכחי נובע רק מהפרת ההסכמים כלפיו ע"י המבקשים ובסופו של ההליך יהיה זכאי לסכומי כסף נכבדים מהמבקשים. כמו כן, נטען כי המבקשים, הפרו הסכם עם המשיב, הביאוהו למצב כלכלי קשה וכעת מנסים להשתמש בתוצאות התנהלותם על מנת למנוע את בירור טענות המשיב כלפיהם ואין לתת יד לניסיון זה.

המשיב מציין כי מאז שהופר ההסכם ע"י המבקשים, פועל המשיב ומשתכר מעבודה שאינה קשורה למבקשים ועבודתו זו צפויה להכניס בעתיד הקרוב רווחים נאים ואז יוכל לעמוד בכל התחייבויותיו באופן מיידי.

עוד טוען המשיב כי התביעה אינה תביעת סרק והיא מבוססת על חוות דעת כלכלית שתוגש לתיק בשלב הראיות.

4.בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי המשיב לא הסביר כיצד שילם כ- 20,000 ₪ אגרה בתביעה דנן, בעודו מתחמק מתשלום חובותיו והמשיב אף לא שילם את ההוצאות שפסק בימ"ש זה (הוצאות הדיון מיום 16.6.10 בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות הדיון מיום 10.5.10 בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ).

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

א)תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותם.

ב)כפי שכתב כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד (1) 647 בסעיף 5:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר.

תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפני תקנה 9(2). להבדיל מתקנה 519 מונה עכשיו צו 23 תקנה 1 של התקנות האנגליות את סוגי העניינים שבהם עשוי בית המשפט "בהתחשב בכל הנסיבות וכאשר הוא סבור שצודק לעשות כן" להורות על מתן ערובה".

ג)כב' השופט גרוניס בהחלטה שנתן ביום 13.7.08 ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' מרדכי (מוטי) זיסר ואח', התייחס למערכת השיקולים העומדים בפני בימ"ש בנוגע לחיוב בהפקדת ערובה, ובסעיף 7 להחלטה, נכתב בין היתר:

"...מצאנו לקבל את טענת המבקשים 2 – 3 כי אין לחייבים בהפקדת ערובה. אכן, המבקשים 2 – 3 נמצאים במצב כלכלי קשה. ברם, היותו של תובע בשר ודם במצב כלכלי קשה הינה בעלת פנים לכאן ולכאן בשאלת החיוב בהפקדת ערובה. מחד גיסא, ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה (לשיקולים השונים בסוגייה זו, (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהם (לא פורסם, 30.5.04))".