לוי נ' אזרן

פסק דין

בפני תביעתו של התובע לפיצויים בגין נזקים שעל פי הנטען נגרמו לו (החזר השתתפות עצמית, קיזוז כינון פוליסה, טרחה ועגמת נפש), בסך כולל של 3361 ₪, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 2/8/2012, במרכז המסחרי בנתיבות, בה, לטענתו, פגע רכב הנהוג על ידי הנתבעת, ברכבו של התובע, שהיה נהוג על ידי אשת התובע, וזאת כאשר רכב הנתבעת חדר לנתיב נסיעת רכבו של התובע, ללא מתן זכות קדימה.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי נסעה, לאיטה, במגרש החניה, כאשר לפתע הגיח במהירות רכבו של התובע, כאשר אשת התובע, הנהגת, משוחחת במכשיר טלפון נייד, ופגע ברכב בו נהגה הנתבעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על נספחיהם, ושמעתי את עדויות התובע, אשת התובע, הגב' גילה לוי, חברתה הגב' נחמה מצליח נדיה, ואת עדות הנתבעת, וכן את סיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ברובה.

הנתבעת בחרה שלא להציג בפני בית המשפט את תמונות הנזקים שנגרמו, על פי הנטען, לרכבה.

ברי כי אם התאונה הייתה מתרחשת כפי שתיארה הנתבעת, כלומר, כי הספיקה לצאת לפנייה שמאלה, לאחר שבחנה כי רכב התובע נמצא במרחק סביר, הרי שהנזקים לרכבה היו בחלקו האחורי או, לכל היותר, בחלקו האמצעי-ימני.

העובדה שהנתבעת לא הציגה את תמונות הנזקים לרכבה מעידה כי לא היו תומכת בגירסתה לגבי אופן התרחשות התאונה.

הכלל הוא כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה:  "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  
(ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: 
"הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

זאת ועוד, טענתה של הנתבעת כי היה על אשת התובע לבלום כדי למנוע את התאונה וחלף זאת לחצה על דוושת ההאצה, מוכיחה, כי כניסתה של הנתבעת לנתיב נסיעתה של אשת התובע הייתה בניגוד לחובותיה של הנתבעת על פי תקנות התעבורה.

בתקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 נקבע כי: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש." (ההדגשה שלי – י.ב.).

העובדה שהנתבעת מודה כי פנייתה גרמה או צריכה הייתה לגרום לאשת התובע לבלום את רכבה, מוכיחה כי ביצעה את הפנייה כאשר היא מפריעה לתנועה ומאלצת רכבים אחרים להאט את מהירות נסיעתם או לבלום.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי עלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבעת היא האחראית לאופן קרות התאונה ולפיכך, לנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה.

ברם, סבורני כי תביעתו של התובע לפיצוי בגין טרחה ועגמת נפש לא בוססה כראוי, ולא פורטה כדבעי. לא ברור מהי הטרחה הנטענת וכן בגין מה מבוקש לפסוק פיצוי על עגמת נפש, שהרי התובע כלל לא נכח ברכב בעת קרות התאונה.

נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית. לא כל אי-נחת, אכזבה או אי-הסכמה גורמים לעוגמת נפש ברת פיצוי. 
 
יפים לעניין זה הדברים הבאים:  "כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים".  (מתוך ת.א (ת"א) 103072/98 רותי רם און נ' סנאורה בע"מ, פורסם במאגרים – ההדגשה שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: