לוי נ' אושרוביץ

החלטה

לפני התנגדות לביצוע שטר חוב שסכומו 225,000 ₪.

המשיבה הגישה לביצוע שטר חוב שנעשה ע"י גברת כהן רבקה ואשר נחזה להיות חתום גם ע"י המבקשת, אמה של הגב' כהן, כערבה לשטר.

המבקשת הגישה התנגדות ובקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. המבקשת טוענת כי היא ניצולת שואה בת 83, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ומתגוררת אצל נכדתה. לתדהמתה, נודע לה דרך עו"ד שמטפל בה, כי קיימת הערת אזהרה על ביתה בבת-ים ולטובת לשכת הוצל"פ וזאת עקב תיק שנפתח על שמה. לאחר שניגשה ללשכת ההוצל"פ, נמסר לה כי התיק נפתח בגין שטר חוב שעליו לכאורה חתמה. לפי טענתה, מועד המסירה של האזהרה הוא יום 6.8.13 בישוב מעלות. דא עקא, טוענת המבקשת, כי היא מתגוררת אצל נכדתה באשדוד, עוד החל מחודש יולי 2013 ולכן מעולם לא נמסרה לה האזהרה שבתיק. לגופו של ענין, טוענת המבקשת כי היא איננה חתומה על שטר החוב. להבנתה מדובר בסכסוך שבין בתה ולבין המשיבה וכי חתימתה ככל הנראה זויפה בידי בתה ו/או בידי המשיבה.

דיון

המבקשת התייצבה לדיון בליווי נכדתה, הגברת ליזה סרוסי ובעלה של נכדתה, מר אשר סרוסי. ב"כ המשיבה התייצב בגפו ללא המשיבה וחקר את המבקשת בעיקר על נסיבות המצאת האזהרה לידיה. המבקשת נשאלה על ידי גם לגבי חתימתה על שטר החוב.

המבקשת ביקשה בסיכומיה שתינתן לה רשות להגן. היא טענה שהיא לא אשמה, אינה יודעת משום דבר. היא אמנם "פינקה" את בתה ו"נתנה לה", אולם היא לא יודעת כלום מנושא התביעה. לטענתה, מדובר בשתי חברות (בתה והחברה שלה), אחת רימתה את השנייה ועכשיו "שיצאה השנאה", אז היא באמצע.

ב"כ המשיבה ביקש בסיכומיו לדחות את הבקשה להארכת מועד. לפי טענתו, לא הוכח טעם מיוחד להארכת מועד. עוד נטען על ידו כי המבקשת אישרה בחקירתה כי עזבה את מעלות תרשיחא בספטמבר 2013, היינו, לאחר המסירה. ב"כ המשיבה הפנה לתצהיר של השליח שמסר את האזהרה למבקשת ואשר נמצא בתיק. בתצהיר זה נרשם כי האזהרה נמסרה לידי המבקשת אשר סירבה לחתום על אישור המסירה. כמו כן, נכתבו בכתב יד פרטים שמזהים את המבקשת, כגון צבע שערה והגובה שלה. ב"כ המשיבה טוען כי המבקשת לא ביקשה לזמן את השליח לחקירה על תצהירו. עוד טוען ב"כ המשיבה כי ניתן היה להביא עדויות של שכנים לגבי מועד עזיבתה את מעלות ומועד תחילת מגוריה באשדוד, אצל נכדתה. עוד ציין כי בספח תעודת הזהות של המבקשת רשום שינוי כתובת לבת-ים ב-27.8.13 ולא לאשדוד.

ההתנגדות

המבקשת הכחישה בתצהיר ההתנגדות את דבר חתימתה על גבי שטר החוב. גרסתה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית, במסגרתה חזרה המבקשת על טענתה (ראה עמ' 1, סעיפים 23-21; עמ' 5 ש' 17-14). המבקשת נשאלה האם היא נתנה לבתה ייפוי כוח והכחישה זאת (ראה עמ' 2 20-19; עמ' 2 ש' 30-28). לשאלת ביהמ"ש, ציין ב"כ המשיבה כי הוא לא יכול לומר האם גרסת המשיבה (שכאמור לא הייתה נוכחת בדיון), הינה כי המבקשת חתמה במו ידיה כערבה על השטר או שמא בתה חתמה בשמה באמצעות ייפוי כוח נוטריוני (ראה עמ' 5 ש' 21-20 וכן ש' 29-28).

על רקע האמור לעיל, עומדת למבקשת הגנה לכאורה כנגד התביעה. כאמור, המבקשת מכחישה שחתמה על שטר החוב ואף מכחישה כי נתנה ייפוי כוח לבתה בכלל, לא כל שכן לחתום בשמה על שטר החוב כערבה.

הבקשה להארכת מועד

המבקשת אמנם סימנה בטופס ההוצל"פ כי היא מגישה בנוסף להתנגדות גם בקשה להארכת מועד ואף ציינה בטופס זה כי מצורפת בזה בקשה להארכת מועד וכן התנגדות, אולם מעיון בתצהירה, ניכר שהמבקשת איננה מודה בכך שהיא איחרה בהגשת ההתנגדות. טענתה, הינה כי אין לראות במועד המסירה, כמפורט בתצהיר המוסר, כמועד שבו קיבלה את האזהרה. לטענתה, היא לא התגוררה כלל במעלות תרשיחא באותו מועד. המבקשת טוענת למעשה ובין השורות כי הגישה את ההתנגדות במועד.

גם בחקירתה, המבקשת הכחישה בתוקף כי נמסרו לה מסמכי האזהרה (ראה עמ' 4 ש' 4 עד עמ' 5 ש' 12). לעניין המועד המדויק שבו עברה להתגורר באשדוד אצל נכדתה, ניכר היה כי המבקשת מתקשה לציין מועד מדויק. כשנשאלה מתי עזבה את מעלות תרשיחא אמרה: "לפני שנה" (ראה עמ' 2 ש' 11). כששאל אותה ב"כ המשיבה "באוגוסט, בספטמבר, בפברואר?" ענתה, "בספטמבר זה היה? [פונה לבני משפחתה]. הזיכרונות שלי זה לא כמו צעירים. עברתי בחיים, עברתי שואה" (עמ' 2 ש' 14-12). כשלאחר מכן נשאלה שוב לגבי מועד עזיבתה את מעלות השיבה: "למה אני לא זוכרת? זה היה באוגוסט, לא יודעת בדיוק את ה..." (עמ' 2 ש' 32-31).

יש לציין כי מר סרוסי, שאמנם לא הגיש תצהיר, אולם נכח באולם ביהמ"ש, ביקש לציין והדברים נרשמו בפרוטוקול, כי המבקשת מתגוררת אצלו מיום 12.7.13 וציין כי זה הוא תאריך יום ההולדת של הבן שלו (ראה עמ' 6 ש' 2 לפרוטוקול).

מאחר שנתתי את דעתי לנושא הארכת המועד, הגעתי למסקנה כי השאלה, האם קיבלה המבקשת את מסמכי האזהרה ביום 6.8.13 אם לאו, נותרה שרויה בערפל במידה מסוימת ואולם יש לקבוע בנסיבות, כי המבקשת איחרה את מועד הגשת ההתנגדות, כפי שעוד יפורט להלן. במאמר מוסגר אציין כי עצם העובדה שהמבקשת ציינה בטופס ההוצל"פ כי היא מצרפת בקשה להארכת מועד, למרות שלמעשה העלתה בתצהירה טענה שלפיה לא בוצעה מסירה לידיה במועד הנטען ולא הודתה למעשה בכל איחור מצידה בהגשת ההתנגדות, לדעתי, אינה צריכה, לפעול לרעתה. מה שקובע לדידי הינן הטענות אשר נטענות לגופו של עניין ולא הכותרת שניתנת להן.

יחד עם זאת וכאמור, יש לקבוע כי המבקשת איחרה את המועד להגשת ההתנגדות וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, המבקשת התייחסה כבר בתצהיר ההתנגדות לתצהיר המוסר שהיה מצוי בתיק ההוצל"פ ואף צורף להתנגדות שלה יחד עם שאר המסמכים הרלוונטיים, כגון בקשת הביצוע ונספחיה.

משמעות הדבר, כי הגם שהמשיבה לא הגישה תצהיר של המוסר כתגובה לבקשה להארכת מועד והתנגדות ואף לא הגישה את תצהיר המוסר שהיה מצוי בתיק ההוצל"פ בתגובה לבקשה (כי אז ניתן היה לומר שקיים תצהיר של מי שאיננו בעל דין שהוגש במסגרת הליך הביניים כמפורט בתקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984), מסתבר כי המבקשת הייתה ערה לתצהיר זה (שצורף להתנגדותה) ואף התייחסה אליו. לפיכך, בנסיבות מיוחדות אלה, אין לפסול את התצהיר כראיה אך ורק בשל העובדה שלא הוגש לביהמ"ש באופן שציינתי לעיל.

מאחר והמבקשת הייתה, איפוא, מודעת לתצהיר הנ"ל וחרף זאת לא מצאה לנכון לבקש ולזמן את המצהיר לחקירה על תצהירו, יש לראות במחדל זה כמי שפועל לרעתה. ככל שלא בוצע מסירה על ידי השליחה לידיה, ההיגיון הבריא מוביל למסקנה כי המבקשת הייתה חפצה להתעמת על מי שטוען אחרת. אני ער לעובדה שהמבקשת לא הייתה מיוצגת, אולם אין הדבר פוטר אותה מתקנות סדר הדין האזרחי.

נימוק שני ועיקרי למסקנתי הינו כי המבקשת לא ציינה בתצהירה מה הוא המועד שבו נודע לה על פתיחת תיק ההוצל"פ כנגדה. אם המבקשת לא קיבלה את האזהרה ביום 6.8.13 במעלות תרשיחא, הרי שהייתה חייבת לציין בפני ביהמ"ש מתי ובאילו נסיבות כן נודע לה על תיק ההוצל"פ וזאת כדי להוכיח שלא חלפה התקופה החוקית להגשת ההתנגדות, אם מתחילים למנות אותה מהמועד הנ"ל. כל שציינה המבקשת בתצהירה הינה כי נודע לה דרך עו"ד שמטפל בה הודות "הערת אזהרה" על ביתה בבת-ים, אולם לא ציינה מתי הדבר נודע לה. מדובר בפרט קריטי שבלעדיו לא ניתן לומר כי המבקשת הוכיחה שהגישה את ההתנגדות במועד.