לוי נ' אגם

פסק דין

1.תביעה קטנה ע"ס 30,000 ₪, בגין הפרת הסכם לרכישת תכשיטים.

2.התובעת, תמר לוי, סוחרת יהלומים ומייצרת תכשיטים. התובעת טוענת כי שלחה את הנתבעת לבחור דוגמה לטבעת בחנות תכשיטים בשם "שקרוב". הנתבעת בחרה טבעת, ושלחה אל התובעת צילום של הדגם שבחרה. בהמשך בחרה הנתבעת יהלום מתוך מספר יהלומים שהתובעת הציגה לפניה. לבקשת הנתבעת ייצרה התובעת טבעת ועגילים בעיצוב שבחרה הנתבעת. התובעת רכשה בבורסת היהלומים את היהלום שבחרה הנתבעת עבור הטבעת. כפי שהסבירה התובעת לנתבעת, רכישת היהלום מחייבת תשלום במזומן ואת השלמת העסקה. הנתבעת התחמקה מתשלום עבור הטבעת והיהלום, בטענה שהיא רוצה לקחת את היהלום לבדיקה אצל מומחה מטעמה, התובעת אשר לא יכלה להרשות דבר כזה, הזמינה את הנתבעת להביא מומחה אל משרדיה, אולם הנתבעת סירבה. התובעת שלחה את היהלום לבדיקת מומחה עבור הנתבעת תמורת תשלום של כ-350 ₪, אך הנתבעת לא הסתפקה בבדיקה זו וביטלה את העסקה. את העגילים אשר ייצרה התובעת עבור הנתבעת, החזירה הנתבעת לאחר יומיים שהיו אצלה. בעקבות כך, נותרה התובעת עם התכשיטים. את היהלום נאלצה התובעת להחזיר ליצרן, תוך תשלום סך של 600$ בגין ביטול העסקה, כמקובל בבורסת היהלומים.

על פי חוק הגנת הצרכן, לא תחול הזכות לבטל עסקה על טובין שיוצרו בהזמנה מיוחדת. התכשיטים יוצרו במקרה זה על פי הזמנה מיוחדת של הנתבעת ועל כן לא תעמוד לנתבעת הזכות לביטול העסקה. התובעת מבקשת לחייב את התובעת בתשלום בסך 30,000 ₪ (מחיר הטבעת – 24,000 ₪; מחיר העגילים – 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪).

3.לכתב התביעה צירפה התובעת את המסמכים הבאים:

1)צילום טבעת ענודה על אצבע, בציון כי זהו המודל שהזמינה הנתבעת.

2)צילום טבעת ולצידה רשומים בכתב יד מידות ומספרים.

3)אישור בדיקה גמולוגית + צילום המחאה ע"ס 63.63$ בעבור הבדיקה.

4)אישור סגן נשיא הבורסה לתכשיטים אודות נוהל המסחר בבורסה לתכשיטים וקנסות.

5)צילום הזמנה מספר 00653 ומספר 00654 בעבור טבעת ועגילים.

4.הנתבעת טוענת כי מעולם לא התחייבה לרכוש מהתובעת תכשיט כלשהו. כל שעשתה היה להתעניין באפשרות לרכוש תכשיטים שונים מאת התובעת. הנתבעת בחרה דוגמה לטעמה בחנות "שקרוב", והסכימה לראות טבעת דומה שתייצר התובעת, אולם לא הסכימה לרכשה. לאחר שמסרה התובעת לנתבעת את מחיר היהלום, בסך 19,000 ₪, אמרה לה הנתבעת כי היא אינה מאשרת דבר וכי ברצונה לקחת את היהלום לבדיקה אצל מומחה מטעמה. הואיל והתובעת סירבה לבקשת הנתבעת, ערכה הנתבעת בירור לגבי איכות היהלום ומצאה כי אינו באיכות מספקת, וכי גם הטבעת שייצרה התובעת אינה דומה לדוגמה שבחרה. על כן הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא אינה מעוניינת בטבעת. התובעת מעולם לא טענה כי לאחר בחירת היהלום לא יהיה ניתן להחזירו וכי מדובר בבחירה "בלתי חוזרת". לגבי העגילים, אכן קיבלה הנתבעת את העגילים מהתובעת, אולם לא סוכם לגביהם כל מחיר. לאחר יום אחד החזירה הנתבעת לתובעת את העגילים, מאחר שלא מצאו חן בעיניה ולא היו נוחים לענידה. לכתב ההגנה לא צורפו נספחים כלשהם.

5.בפתח הדיון ביררתי את נכונות הצדדים לסיים את הסכסוך בפשרה. התובעת הציעה להפחית את סכום התביעה ולהעמידו על סך של 2,810 ₪ הכולל קנס בסך 2,160 ₪ שנדרשה לשלם בגין החזרת היהלום (600$), תשלום עבור בדיקת איכות היהלום (350 ₪) והוצאות משפט (300 ₪). הנתבעת, מצדה, הבהירה שאינה נכונה לשלם דבר לתובעת וכי היא נכונה להסתפק בתשלום סך של 1,000 ₪ שתשלם לה התובעת בגין הוצאות משפט.

6.המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים לרכישת התכשיטים, ואם לאו, מה הייתה מהות ההתקשרות ביניהם.

7."חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול" [חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, סע' 1]. ההצעה והקיבול, צריכים להיעשות שניהים באופן המעיד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה.

8.בענייננו, אין מחלוקת כי בין הצדדים לא נכרת הסכם בכתב לרכישת התכשיטים. התובעת אישרה כי המסמכים שכותרתם "הזמנה" נחתמו על ידה ולא בידי הנתבעת. כפי הנראה, כל אחת מהצדדים התייחסה לעסקה על פי מערכת המושגים המוכרת לה, כשביסוד הדברים מונחים החברות והאמון שהיו בין הצדדים, ואולי ישובו בעתיד.

התובעת, שהינה סוחרת יהלומים, התייחסה לעסקה על פי המקובל בעסקי היהלומים בדבר סגירת עסקאות בעל פה. לעומתה, הנתבעת, אשר הינה עובדת בנק במקצועה, התנהלה מתוך הנחה לפיה כל עוד לא נחתם הסכם בין הצדדים לא התבצעה עסקה ואין מדובר בהתקשרות מחייבת.

9.מן העדויות התרשמתי שגם בתקשורת שהייתה בין הצדדים בעל פה, נותרה עמימות מסוימת אשר מחייבת את המסקנה כי בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב. עמימות זו מקורה בהתנהלות הנתבעת. התובעת הניחה שדי בתהליך שתואר לעיל כדי להבטיח שהתובעת תרכוש את התכשיטים, ולכל הפחות את הטבעת, למרות שלא שמעה מפי הנתבעת התחייבות מפורשת לעשות כן. מנגד, הנתבעת התנהלה באופן שגרם לתובעת להניח שבסופו של יום תושלם העסקה, וכי אין מדובר בהדגמה גרידא. נקל להבין שלא הרי נטילת תכשיט קיים מתוך מבחר תכשיטים לצורך בדיקה, כהרי בחירת דגם של יצרן אחר ("שקרוב"), ובחירת יהלום לצורך שיבוץ. כאשר התבקשה התובעת לייצר טבעת לפי בחירת הנתבעת ולשבץ בה יהלום, רשאית הייתה התובעת להניח שהנתבעת עתידה לרכוש את התכשיט. אני סבור שהנתבעת, בכוונת מכוון, גרמה לתובעת להאמין שהעסקה עתידה לצאת לפועל כשהיא שומרת לעצמה "פתח יציאה" בדמות אי חתימה על הזמנה מחייבת. על אף הכחשת הנתבעת את קיומה של עסקה לרכישת תכשיטים, אישרה הנתבעת בעדותה כי את העגילים קיבלה לידיה, לכל הפחות ליום אחד, וכי לאחר שראתה את היהלום "ביטלתי את העסקה" (עמוד 2, שורה 23). אמנם בהמשך תיקנה הנתבעת את דבריה ומסרה כי לא הייתה עסקה אלא "תהליך", אך "פליטת פה" זו מעידה בעיניי על שתיארתי לעיל, דהיינו, שגם לנתבעת היה ברור שמדובר ב"עסקה". לטעמי, גם אם לא התקיים מצד הנתבעת הליך של קיבול העולה כדי כריתת חוזה, הרי שלכל הפחות מדובר בניהול מו"מ בחוסר תום לב על ידי הנתבעת.

10.סעיף 12 לחוק החוזים, קובע :

"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13, ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים. "