לוי ואח' נ' עירית רמת גן ואח'

פסק דין

פתח דבר
1. בפניי תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שהגישו התובע 1 (להלן: "התובע המבוטח") והתובעת 2 (להלן: "התובעת המבטחת") נגד הנתבעת 1, רשות מקומית אשר בתחומה ו/או בשטחה אירע האירוע נשוא כתב התביעה, ונגד הנתבעת 2, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ביטחה את הנתבעת 1.
2. עניינה של תביעה זו דרישה של התובעים לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בסכום של51,420 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב שבבעלות התובע המבוטח כתוצאה מקריסת עץ.

3. הנתבעות העבירו הודעה לצד ג' (להלן: "דני שירותי גינון"), וביקשו מבית המשפט לזמנו לדין ולחייבו בשיפוי או בכל סעד אחר שייפסק נגדן, ככל שבית המשפט ימצא אותן אחראיות לקרות האירוע ויחייבן לשאת בנזק.
4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סובבת סביב השאלה האם בנסיבות העניין יש להטיל אחריות על הנתבעות להתרחשות האירוע ולנזק שנגרם בעטיו. מחלוקת נוספת, שהינה נגזרת של המחלוקת העיקרית, יסודה בשאלת אומדן הנזק.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים עמדת התובעים5. על-פי כתב התביעה, ביום 12.9.2009 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, חנה הרכב מ.ר 73-301-23 אשר בבעלותו של התובע המבוטח ברחוב שלם 24 ברמת-גן, כאשר פתע פתאום קרס עץ על גג הרכב והסב לו נזקים כבדים.
6. התובעים טוענים כי האירוע אירע באחריותה ו/או בתחום שיפוטה של הנתבעת 1, כאשר אין הם, התובעים, יודעים ולא יכולים לדעת מהן הנסיבות המדויקות שבעטיין התרחש האירוע היות שנסיבותיו מעידות על רשלנותה של הנתבעת 1 בשמירה על הבטיחות והתחזוקה בתחום אחריותה. הואיל וכך, טוענים התובעים, יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", שכן נסיבות האירוע מצביעות על כך שהייתה התרשלות מצד הנתבעת 1, ומשכך נטל הראיה להוכיח כי לא התרשלה מונח על כתפיה.
7. לטענת התובעים, הנתבעת 1 הפרה חובה חקוקה ו/או לא קיימה חובות המוטלות עליה על-פי דין, והאירוע עובר לנזק הם תוצאה של רשלנות מצד נתבעת זו מכיוון שלא דאגה לטפל בעץ כראוי; קרי: היא לא גזמה אותו מבעוד מועד, לא וידאה כי אינו חולה ו/או רקוב, וכן לא וידאה כי יחזיק מעמד במצבו מבלי לקרוס ו/או ליפול. כמו כן, נטען על ידי התובעים כי הנתבעת 1 לא נקטה אמצעי זהירות ולא התריעה מפני סכנה צפויה לקריסת העץ בכל האמצעים הנדרשים ממנה על-פי דין.
8. נוסף על כך ו/או לחלופין, התובעים טוענים כי הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן", אשר הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה היו בעלי השליטה ו/או אחראים עליו, ולפיכך רובץ על הרשות המקומית הנטל להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע רשלנות שבגינה עליה לשאת בחיוב.
9. התובעים אומדים את הנזק שנגרם להם, בתוספת ריבית והצמדה, בסכום של 51,420 ₪, והם מבקשים מבית המשפט לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם להם את הסכום הנקוב.

עמדת הנתבעות 10. הנתבעות טוענות כי העץ שנטען לגביו כי קרס על הרכב שבבעלות התובע המבוטח היה בריא ולא היו בו סימנים מקדימים אשר יש בהם להעיד על כך שהוא מט לנפול. לטענתן, העובדה שהתובע המבוטח חנה את רכבו בסמוך לעץ מעידה כי לא הבחין בסימנים מוקדמים לכך שהעץ עומד לקרוס.
11. לטענת הנתבעת 1, היא מבצעת מעקבים ובדיקות באופן שוטף ויזום של כל העצים הנטועים בתחום שיפוטה, ואלה נערכים פעמיים בשנה. עוד טוענת הנתבעת 1, כי היא מבצעת גיזום שוטף של ענפים המועדים לקריסה. מעבר לכך, היא טוענת שמתבצע גיזום על ידי חברת החשמל במקומות בהם ענפי עצים קרובים לרשת החשמל. 12. זאת ועוד, הנתבעת 1 טוענת כי מעולם לא התקבלה אצלה תלונה מטעם התובע המבוטח ו/או מכל אדם אחר כי העץ הנזכר לעיל מט לנפול או מהווה סכנה לכלל הציבור.
13. בכתב ההגנה, כפרו הנתבעות בטענות התובעים כי הייתה רשלנות מצדה של הנתבעת 1, וכן כפרו בהתקיימות הכלל "הדבר מעיד על עצמו". הנתבעות טענו כי לא היו כל סימנים מקדימים לקריסת העץ, ומשכך נטל הבאת הראייה רובץ על שכמם של התובעים. 14. הנתבעות אף כופרות בטענת התובעים כי העץ שפגע ברכב עולה בגדר "דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ואשר מתייחס לחובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן. לטענת הנתבעות, לא די בטענה כי העץ היה בתחום אחריותה של הנתבעת 1 כדי לקבוע שנהגה ברשלנות. מעבר לכך, הנתבעות כופרות בטענות לפיהן הנתבעת 1 לא עשתה את הנדרש ממנה, כרשות מקומית, על מנת למנוע את קריסת העץ, וכי לא הקפידה על תחזוקה שוטפת של הרחוב בו התרחש האירוע, לרבות טיפול נאות של כל העצים הנטועים לאורכו של הרחוב.
15. לטענת הנתבעות, לא זו בלבד שאין להן אחריות כלשהי בהקשר לנזקים הנטענים על ידי התובעים, הרי שאומדן הנזקים של הרכב הנפגע נעשה בצורה מופרזת ומנותקת מן המציאות, כל זאת בשעה שהתובעת המבטחת לא עמדה בחובתה להקטין את הנזק.
16. אשר על כן, הנתבעות מבקשות מבית המשפט לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט. דיון והכרעה 17. להווי ידוע כי בענייני נזיקין, הנטל להוכיח את טענות התביעה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא אם מתקיים אחד מהחריגים המופיעים בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הראשון שבהם, ושאותו העלו התובעים בכתב תביעתם, מופיע בסעיף 41 ולפיו כאשר מדובר בתביעת נזיקין והתביעה נראית על פניה כל כך ברורה עד כי "הדבר מעיד על עצמו", או אז הנטל עובר לשכמו של הנתבע ועליו להוכיח כי לא התרשל. אם הנתבע לא יצליח לעמוד בנטל הזה, אזי התביעה נגדו תתקבל. וזו לשון הסעיף:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

18. הפסיקה נתנה דעתה כי אין זה עניין של מה בכך להוכיח כי "הדבר מעיד על עצמו", וכלל ראייתי זה חל רק במקרים מעטים. ישנם שלושה תנאים שחובה להוכיח את קיומם המצטבר על מנת להעביר את הנטל אל כתפי הנתבע, ועליהם עמד בית המשפט בע"א 7692/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (פורסם בנבו, מיום 28.2.2011):