לוי ואח' נ' משרד הפנים ואח'

פסק דין

העותרת מס' 1 (להלן: "העותרת"), ילידת 1949, והעותר מס' 2 (להלן: "העותר"), יליד 1931 נישאו זו לזה בנישואים אזרחיים בחודש יולי 2006. העותרת נכנסה לישראל עם אשרת עבודה מסוג ב/1 ביום 19.3.07 וביום 27.5.08 קיבלה מעמד זמני למשך שנה שחודש מעת לעת עד ליום 28.2.11. לאחר תום התקופה האחרונה סרבו המשיבים לחדש את מתן האשרה לעותרת במסגרת ההליך המדורג למתן מעמד לבן זוג של תושב ישראל. הנימוקים להחלטה זו היו בקשות שהגיש העותר להתרת קשר הנישואים עם העותרת וכן התרשמות המראיינים מטעם המשיבים מכנות קשר נמוכה במהלך שימועים שנערכו לעותרים.

ערעור שהגישו העותרים על החלטה זו וכן השגה שהוגשה לוועדת ההשגה נדחו ומכאן העתירה. במסגרת העתירה מבקשים העותרים להורות על חידוש האשרה שניתנה מסוג א'- 5 והארכת תוקפה; מתן אשרה ורישיון לישיבת קבע.

במסגרת "הצעה לסדר" שכלולה בפתח העתירה מבהירים העותרים כי אינם מעוניינים להתעמת עם העובדות שפורטו בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה מיום 8.11.12 והם נכונים לקבל את התשתית העובדתית שנקבעה שם. המחלוקת היא באשר למסקנות הנובעות מאותן עובדות ובעיקר כי החלטת המשיבים ובהמשך ההחלטה בהשגה נשענות על כך שנפתחו הליכים להתרת הנישואים. עמדת העותרים היא כי אין ללמוד מכך על היעדר כנות לקשר ביניהם וזאת על רקע מידע ונתונים שהם מביאים בעתירתם באשר למצבו הנפשי והפסיכיאטרי של העותר. מצב נפשי זה הינו תוצאה, כך לטענת העותרים, של פציעת העותר מתקיפה – פציעה שהסבה לו פגיעה קוגניטיבית ומוחית שאינה מאפשרת להסתמך על דבריו ועל מעשיו. העותרים מפנים בהקשר זה לכך שכל ההליכים שבהם נקט העותר להתרת הנישואים נעשו לאחר אותה פגיעה.

התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מתוך החלטת ועדת ההשגה מושא הערר ולמעשה מוסכמת על שני הצדדים היא כדלקמן:

העותרת נכנסה לישראל ביום 31.3.03 כתיירת. היא יצאה בתוך 30 יום במועד.

העותרת שבה לישראל במועד שלא ברור מתוך ההחלטה ונעצרה ביום 26.10.04 כשוהה בלתי חוקית וכמי שעבדה בישראל שלא כחוק. היא נעצרה ושוחררה בערובה עד ליציאתה מישראל.

ביום 1.11.04 הפקידה העותרת את הערבות וכשבועיים לאחר מכן התייצבה ביחד עם העותר במשרדי לשכת מנהל האוכלוסין בבקשה להסדרת מעמדה מכוח חיים משותפים.

ביום 10.5.06 התגרש העותר מאשתו ולאחר מכן נישאו העותרים ברוסיה ביום 13.7.06.

ביום 23.10.06 הוגשה בקשה להתיר את כניסת העותרת לישראל מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. כניסתה הותרה בכפוף להעמדת ערבות בנקאית בסכום של 15,000 ₪. העותרים הפקידו את הסכום.

ביום 19.3.07 נכנסה העותרת באשרת עבודה מסוג ב/1. ביום 27.5.08 שודרג מעמד העותרת למעמד זמני מסוג א/5 בתוקף לשנה.

מתוך התיעוד שצורף לעתירה עולה כי ביום 21.10.07 נפגע העותר בתקיפה אלימה ונחבל חבלת ראש.

ביום 30.11.08 הגיש העותר הודעה ללשכה לפיה הוא מבקש להפסיק את התהליך המדורג שכן בכוונתו להגיש בקשה להתרת הנישואים. שבוע לאחר מכן ביקש לחזור בו מההודעה הקודמת.

רישיון הישיבה הוארך מעת לעת וביום 17.10.10 התייצב העותר בלשכה והודיע כי הוגשה בקשה להתרת הנישואים.

ביום 9.2.11 הודיע העותר בכתב כי הבקשה להתרת נישואים בעינה עומדת אך עקב הימשכות ההליך מבוקש להאריך את רישיון הישיבה של העותרת בשנה.

ביום 29.5.11 החליטו המשיבים שלא להאריך את רישיון הישיבה.

ביום 16.6.11 חזר בו שוב העותר מבקשתו לאור בקשתו לבטל את התביעה להתרת הנישואים. לאחר שנערך ראיון לעותרים הוחלט להפסיק את ההליך המדורג.

בהחלטת ועדת ההשגה מושא העתירה נסקר הרקע העובדתי האמור. עוד מצוין כי הקשר עם העותר נולד מבחינת העותרת בעת שעמדה להיות מורחקת באופן שעורר חשד כי מדובר בקשר למראית עין. בנוסף נוכח שלוש הפעמים שבהם חזר העותר בפני המשיבים על כוונתו והוצאתו לפועל את הכוונה להפסיק את הקשר הזוגי יש כדי לשמוט את הקרקע תחת בקשתו להתיר את שהייתה של העותרת בישראל.

עוד כותב יו"ר ועדת ההשגה את הדברים הבאים:

"הזכות לישיבה בישראל למשיגה [העותרת] – כולה היא זכותו של המשיג [העותר], הוא האזרח הישראלי. עם זאת ליבי עם המשיגה המתנדנדת בין גחמותיו של המשיג, אשר מדי שנה משנה טענו ומערער יסודות יציבותה בחיי זוגיות ובשהייתה כדין בישראל.