לוי ואח' נ' מנדל ואח'

פסק דין

1.תביעה שעניינה התרשלות, המיוחסת לנתבע העוסק בעריכת דין. התובעים טוענים שעסקת מכר דווחה על ידו, לרשויות המס, באיחור וכתוצאה מכך הוטלו עליהם, תשלומי קנסות וריביות.

2.טענות הצדדים:

א.ביום 9.1.08, כך עפ"י כתב התביעה, רכשו התובעים דירה מהנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). בהתאם, נחתם חוזה מכר בו נרשמו התובעים כרוכשי הדירה. לאחר החתימה ובהתאם לסעיף 16(ג)(2) לחוזה המכר, הפנתה הנתבעת את התובעים לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") על מנת "שיטפל בביצוע רישום הזכויות בדירה ע"ש הקונה בלשכת רישום המקרקעין ויפעל בנאמנות למוכר וקונה גם יחד". התובעים טענו כי הנתבע לא דיווח במועד על העסקה לשלטונות מס שבח. הנתבע ערך נספח תיקונים לחוזה המכר לפיו הוספה בתם הקטינה של התובעים כרוכשת נוספת. הנתבע הסביר להם כי אם יעשו כן, לא יחשב הדבר כאיחור בהגשת הדיווח, שכן הבת קטינה ויש צורך באישור בית משפט, דבר שבהמשך הובהר להם שמשפטית איננו נכון. התובעים סירבו לשקר לרשויות המס והנתבע דיווח על העסקה רק ביום 9.6.11, איחור בן 1,215 יום, וגם זאת רק לאחר שהתובעים ביקשו לדעת מדוע טרם קיבלו שובר מס רכישה. התובעים טוענים כי מס הרכישה המקורי עמד על סך של 42,245 ₪. אך, עקב הגשת הדיווח באיחור צורפו לשומה קנס ופיגורים והיא הועמדה ב-26.8.11 על סך של 108,684 ₪. התובעים פנו באמצעות בא כוחם החדש לרשויות המס וביקשו לבטל הקנס. אך, נדרשו לשלם סך התחלתי של 54,491 ₪ על מנת שבקשתם תידון. ביום 5.9.11 נאלצו התובעים לשלם את הסך האמור והגישו בקשה נוספת לביטול הקנס שנענתה, לפנים משורת הדין, תוך ביטול 50% מגובה הקנס. התובעים שילמו את יתרת הקנס בסך של 27,764 ₪. כך, שסך הכל שולם על ידם הסכום של 82,255 ₪ במקום סך של 42,245 ₪. התובעים דרשו מהנתבעים פיצוי בגין ההפרש בין התשלומים בסך של 40,000 ₪. ברם, על מנת להעמיד תביעתם בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות תבעו לחייב הנתבעים בתשלום סך של 32,700 ₪ בלבד.

ב.הנתבעת טענה כי דין התביעה שכנגדה להידחות מהטעם שלא התחייבה לבצע כלפי התובעים כל פעולה הקשורה לתשלום מס רכישה. הנתבעת טענה כי חוזה המכר נערך ע"י הנתבע והיא אינה מודעת להתרחשויות שקרו לאחר מועד החתימה ולא היה באחריותה לדווח לרשויות המס. הנתבעת טענה כי לא גבתה שכ"ט עו"ד מהתובעים, ובמידה ושולם, הרי שלא שולם הוא לנתבעת. הנתבעת טענה שרק בחודש דצמבר 2011 פנו אליה התובעים ויידעו אותה לראשונה בדבר העיכוב בהגשת הדיווח והקנסות אותם שילמו ומכאן שאינה אחראית לעיכוב שלא היתה מודעת לו. הנתבעת טענה שעם קבלת ההודעה פנתה לנתבע ע"מ שישיב לתובעים על טענותיהם.

ג.הנתבע טען כי הינו עו"ד במקצועו וטיפל בפרויקט לבניית שלושה בתים משותפים, לרבות הבניין בו רכשו התובעים דירה. ביום 28.11.07 חתמו התובעים על הצעה לרכישת דירה.

ביום 9.1.08 הגיעו התובעים למשרדו הישן של הנתבע לצורך חתימה על חוזה המכר. הנתבע טען כי מזכירתו הכינה מבעוד מועד טופס הצהרת המס בו צוינו הפרטים, לרבות כתובתו הישנה של הנתבע. בעת החתימה על חוזה המכר ולאחר עיון בטופס הצהרת המס שהיה מוכן לחתימה, ציינו התובעים בפני הנתבע כי רוכשים הם את הדירה בפועל בעבור בתם הקטינה ולמיטב ידיעתם נדרש לכך אישור מטעם בית המשפט. הנתבע השיב להם כי מאחר ורישום הדירה יתבצע עוד מספר שנים, שאז תהיה הבת בגירה, רשאים הם לחתום בשמה כאפוטרופסיה ולדווח עליה כרוכשת. ובכך, לחסוך כספים הנדרשים להוצאת האישור מבית המשפט לענייני משפחה, וייעץ להם להצהיר בתוך 30 יום לרשויות על נאמנותם לבתם. התובעים ביקשו לדחות בשבועיים את מועד החתימה על ההצהרה על מנת להחליט האם לרכוש הדירה בעבורם או בעבור בתם. בחלוף מעל 30 יום חזרו התובעים לנתבע עם החלטה על רישום הדירה על שם הבת. אך מאחר ולא ניתן היה לפעול יותר עפ"י הצהרת הנאמנות, אך נותרו כעשרה ימים על מנת להצהיר על העסקה לפי שומה עצמית, הוסיפה מזכירתו של הנתבע את שמה של הקטינה מעל שמם של התובעים על הצהרת המס וכך פעלה גם בנספח התיקונים לחוזה המכר. הנתבע טען כי בהתאם לחוזה המכר היה על התובעים לשלם לו שכר טרחתו במועד חתימת החוזה. אך, מאחר וזהות הקונה לא היתה ידועה, לא היה ברור ע"ש מי תוצא החשבונית ועל כן לא שולם לו שכרו באותו מועד. ברם, גם לאחר ביצוע התיקון בחוזה בדבר זהות הקונה, התמהמהו התובעים והגיעו למשרדו החדש של הנתבע לחתום על הצהרת המס לאחר חודשים רבים, וגם זאת רק לאחר שהנתבע האיץ בהם מספר פעמים בשיחות טלפוניות. אך, גם במעמד זה העלו התובעים חשש לגורל הדירה במקרה שבתם תתגרש ושוב ביקשו מהנתבע להמתין. הנתבע טען כי הסביר לתובעים כי עקב האיחור במסירת ההצהרה הם יחויבו בקנסות והדבר מהווה עבירה פלילית, וייעץ להם להגיש בקשה לאישור רכישת הדירה עבור בתם הקטינה, על מנת לבטל חלק מהקנס. הנתבע טען כי על אף זאת התובעים המשיכו להשתהות ולא הועילו השיחות הטלפוניות מהנתבע. בביקורים נוספים של התובעים במשרדו של הנתבע, הביעו התעניינות בעסקאות מקרקעין אחרות בהן טיפל הנתבע באותה עת, אך לא הטריד אותם האיחור בהגשת הצהרת המס. הנתבע טען כי ללא חתימת התובעים על ההצהרה נבצר מהנתבע לדווח על עסקת הרכישה לשלטונות המס. הנתבע טען כי רק ימים ספורים לפני ה-13.5.11 הודיעו לו התובעים סופית כי החליטו לרשום הדירה על שמם ולכן הורה למזכירתו למחוק את שם בתם הקטינה מההצהרה. ביום 13.5.11 חתמו התובעים על ההצהרה בפני הנתבע, שמסר אותה לרשויות המס ב-9.6.11. הנתבע טען כי הודיע לתובעים על הגעת שומת המס, אך רק לאחר קבלת התראה הגיעו התובעים למשרדו של הנתבע, שהציע להם להמציא להם שובר מס רכישה בגובה הקרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בלבד, אותו ישלמו, ורק לאחר מכן יגישו בקשה לביטול הקנס. הנתבע המציא לתובעים שובר כאמור בסך של 54,491 ₪ שמועד תשלומו היה עד ליום 14.8.11. אך, התובעים שילמו השובר באיחור ביום 5.9.11. הנתבע טען שביום 4.11.11 הכתיב לתובעים, בראשי פרקים, בקשה לביטול קנס לצורך הגשה בעצמם לרשויות המס. הנתבע טען כי הסביר לתובעים שאי הצהרה במועד עלולה לגרום לתשלום קנס. אך, הם אלה שהתמהמהו ועל כן האחריות לנזק, במידה ונגרם, מוטלת על כתפי התובעים.

הנתבע טען כי במועד החתימה על ההצהרה ב- 13.5.11 ערך הדירה עלה ומס הרכישה שהיה אמור להשתלם היה גבוה יותר ממס הרכישה המקורי. מכאן שהתובעים יצאו נשכרים מהאיחור. הנתבע טען כי התובעים מלינים את שכרו במשך חמש שנים ולכן חישוב שכר טרחת הנתבע נכון למועד הגשת התביעה עומד, עפ"י ערך הדירה כיום, על סך של 29,835 ₪. לפיכך, הנתבע עתר במסגרת תביעה שכנגד לחייב התובעים בסך האמור או לחילופין בסך של 24,230 ₪ עפ"י התחייבותם במעמד המכירה. הנתבע ביקש לזמן 3 עדים ולהעביר הדיון לבית משפט השלום.

ד.בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הכחישו התובעים את טענותיו של הנתבע במסגרת כתב הגנתו. התובעים טענו כי מעולם לא ביקשו לרשום הדירה ע"ש בתם הקטינה, מה גם שלתובעים שני ילדים נוספים שהיו באותה עת בגירים וניתן היה לרשום הדירה על שמם ללא צורך באישור בית משפט. התובעים טענו כי חתמו על ההצהרה ביום החתימה על חוזה המכר אך הנתבע מסיבותיו שלו, לא הגיש ההצהרה במועד. עוד טענו כי רק לאחר פניות רבות שנעשו מצידם והפעלת לחץ הסכים הנתבע להיפגש עימם, וטען כי שכח להגיש את ההצהרה והציע כי הרכישה תירשם על שם בתם הקטינה עם מכתב הסבר למס שבח שההצהרה הוגשה באיחור, מאחר ומדובר ברוכשת שהיא קטינה. וכך, "ינצלו" מקנסות. התובעים מביעים תמיהה בנוגע לשינויים שבוצעו במכונת כתיבה על פני ההצהרה באופן הנוגד את חוזה המכר שנחתם בין התובעים לנתבעת. התובעים טענו כי בתם לא עמדה להתחתן וכי מעולם לא הסביר להם הנתבע שעיכוב בדיווח יהא כרוך בקנסות ומהווה עבירה פלילית. בנוסף, בהצהרת ההון שהוגשה מטעם התובעים נרשם כי הדירה רשומה על שמם. התובעים חזרו וטענו כי חתמו על ההצהרה במועד חתימת החוזה וכי היה על הנתבע להגישה. גם במידה ולא חתמו היה על הנתבע להגיש הצהרה מטעם הנתבעת/הקונה ואז היתה נשלחת תוך תקופה קצרה דרישה לקונים להצהיר. בנוסף, מס הרכישה נקבע עפ"י מועד רכישת הדירה ולא שווי הדירה בעת הגשת ההצהרה. לפיכך, לא יצאו התובעים נשכרים. התובעים טענו כי השובר היחידי שהומצא ע"י הנתבע היה בסך של 108,684 ₪, וכאשר התובעים הלינו בפניו על גובה השובר, הסביר שלסכום המקורי הוצמדו קנסות והציע, כאמור, לרשום הדירה על שם הקטינה. השובר השני בסך של 54,491 ₪ הומצא לתובעים לא ע"י הנתבע אלא ע"י עו"ד חנן עמית אליו פנו והוא אשר הגיש הבקשה לביטול הקנס. בנוסף, טענת הנתבע לפיה הכתיב לתובעים בקשה להפחתת קנס אינה סבירה ובמידה ואכן היתה מוגשת בקשה לביטול קנס היה הנתבע מגיש אותה בשמו, כפי שעשה עו"ד חנן ואשר בעקבותיה הוקטן הקנס.

התובעים טענו ששילמו לנתבע שכ"ט ואין נפקות לזהות הקונים כאשר הקבלה נרשמת ע"ש המשלמים. בנוסף, אין זה סביר שעוה"ד איננו מקבל שכר טרחה במשך חמש שנים ומעלה דרישה ראשונה לתשלומו רק במסגרת כתב התביעה שכנגד. כמו כן, דחו התובעים כבלתי סבירה את דרישת הנתבע להצמדת שכ"ט עו"ד לעליית מחירי הנדל"ן.

ה.באשר לנתבעת 2:

בדיון הראשון טען התובע ששילם מספר תשלומים לנתבעת 2 במעמד חתימת החוזה ובכנות איננו זוכר האם שילם במעמד זה גם את שכ"ט העו"ד אם לאו. נציג מטעם הנתבעת 2 ביקש שהות לבדוק הסוגיה במסמכי החברה. בדיון השני, אליו לא התייצב נציג מטעם הנתבעת 2, טען התובע שלאחר הבדיקה הובהר לו ששכ"ט העו"ד לא שולם לנתבעת 2. לאחר הדיון הגישו הצדדים בקשה מוסכמת למחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה והבקשה התקבלה.

3.דיון:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות אני קובעת שיש לקבל את התביעה, מעיקרי הטעמים הבאים:

א.בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובע והיא מהימנה עליי.

התובע חזר בעדותו בעקביות על גרסתו לפיה כוונת התובעים לכל אורך הדרך היתה לרשום הדירה על שמם, כך נרשם בחוזה המכר וכך דווח על ידם בהצהרת הון מיום 31.12.09 (ת/1). התובע טען כי ביום 9.1.08 בפגישה הראשונה שנערכה במשרד הישן של הנתבע הוחתמו על טפסים רבים לרבות חוזה המכר. אך, התובע לא ידע לומר האם בין יתר המסמכים, הוחתמו במועד זה גם על טופס ההצהרה לשלטונות המס, אם לאו. התובע טען כי לא היה ידוע לו המועד בו מס הקניה אמור להשתלם ולתומו חשב שיש לשלמו במועד רשימת הדירה על שמם בטאבו. יחד עם זאת, הוא זה אשר שב ושאל את הנתבע מדוע איננו מקבל שובר לתשלום, שכן למיטב ידיעתו חתם על כלל הטפסים לרבות ההצהרה והשובר אמור היה להתקבל לביתו. התובע טען שהפגישה השנייה נערכה במשרדיו החדשים של הנתבע, שטען בפניהם כי איבד את המסמכים של התובעים. רק אז לראשונה ציין הנתבע בפניהם כי הטפסים יוגשו באיחור והחל לעלות רעיונות כיצד להימנע מתשלום קנסות בגין איחור זה. התובע טען שההצעה לרישום הדירה ע"ש הקטינה הועלתה ביוזמתו של הנתבע כדרך להימנע מתשלום קנסות. התובע חזר וטען כי מעולם לא ביקשו לרשום הדירה ע"ש בתם הקטינה וכי לתובעים ילדים נוספים שהיו בגירים באותה עת ואין הגיון לרשום הדירה דווקא על שם הבת הקטינה. התובע טען כי אכן הנתבע הציג בפניהם פרויקטים אחרים של נדל"ן שהיו פזורים על שולחנו והם הביעו התעניינות בהם. אך, אינם אנשי נדל"ן וזוהי הדירה הראשונה שנקנתה על ידם לצורכי השקעה. מכאן, שלתובעים לא היה ידע משפטי בדבר המועד בו יש להגיש הצהרה לרשויות המס ולא היה ידוע להם שרישום דירה ע"ש קטינה דורש אישור בית משפט, וכי הדבר יכול לשמש טעם לעיכוב בהגשת הצהרה, אם לאו. התובע סירב להיעתר להצעת הנתבע לשקר לרשויות המס וחתם על המסמכים שהכין הנתבע. התובע טען שטופס ההצהרה מיום 13.5.11 היה אמור להיחתם ע"י התובעים ולהישלח לרשויות המס, לאחר הפגישה הראשונה שנערכה כאמור ביום 9.1.08, ולא שנתיים וחצי לאחר מכן. לאחר מכן הוברר לתובע כי צירוף הקנס העמיד השומה על סך של 100,000 ₪. לפיכך, פנה לעו"ד חנן עמית שהגיש בקשה להפחתת הקנס ודרכו קיבל שובר חדש מופחת לתשלום ושובר נוסף לאחר קבלת הבקשה. התובע הכחיש גרסת הנתבע לפיה קיבל השוברים באמצעותו וטען שקיבלם מידי בא כוחו החדש ושילמו מיידית. התובע חזר וטען כי הנתבע לא התריע בפניהם ולו פעם אחת שנוצר איחור בהגשת ההצהרה שיגרור קנסות, למעט בפגישה האחרונה, שם הציע רישום הדירה ע"ש הקטינה כדרך להיחלץ מהקנסות שהוטלו בגין האיחור בהגשה. כל השיחות לנתבע נעשו ביוזמת התובעים שלחצו על הנתבע להיפגש עימם ולקבל את השובר לתשלום. התובע טען כי גם אם היינו מקבלים את גרסת הנתבע לפיה התמהמהו התובעים בחתימה על הטפסים, הרי שהיה על הנתבע להתריע בפניהם על כך ולגבות שכ"ט בעבור עבודתו, וכך אמר (עמ' 9, שורות 15-18 לפרוטוקול):

"מתפקידו להתריע בפני הלקוח, מה גם שאתה אמור לקבל שכ"ט שהוא לא דאג לגבותו, אתה אמור להגיד ללקוח אני מסיר אחריות או לא עושה כלום, זה החוזה, אני לא מתעסק עם מחיקות. ואני שולח זאת לתשלום, עשה עם זה מה שאתה רוצה. הוא לא התריע בפני שיש קנסות, רק במשרד החדש. לשאלת בית המשפט אם הוא התקשר אלינו וביקש שנבוא לחתום על טפסים, ממש לא. כל היוזמות היו שלנו."

ב.עדות התובע נתמכה בעדותה הקוהרנטית והעקבית של התובעת, אשר התנצלה מראש כי חלפו הרבה שנים מאז המקרה וכי בעלה הוא אשר מתעסק בעיקר בענייני ניירת וכספים. התובעת טענה כי היוזמה לרישום הדירה על שם בתם הקטינה, עלתה בפגישה הראשונה במשרד הישן ביוזמתו של הנתבע כדרך להצדיק את האיחור בהגשת הצהרת המס. אך, בשלב זה לא הזכיר תשלום קנסות. התובעת טענה כי רישום הדירה ע"ש בתם לא עלה על דעתם אך הם ביקשו לחשוב על כך. הפגישה השנייה נערכה במשרדיו החדשים של הנתבע, אשר איבד את מסמכיהם. לאחר מכן, יצרו התובעים קשר טלפוני שוב ושוב עם הנתבע וביקשו להיפגש ע"מ לקבל שוברי תשלום. התובעת טענה כי הנתבע נאות לבסוף להיפגש עימם והחל למנות בפניהם סיבות אפשרויות שניתן להמציא ולרשום במסגרת בקשה להפחתת הקנס עקב הגשתו באיחור. התובעת העידה שהתובעים סירבו לשקר לרשויות המס ולכן פנו לעו"ד אחר שהגיש בקשה להפחתת הקנס. התובעת טענה עוד כי הנתבע ידע שהתרשל בעבודתו ולכן לא העז לבקש שכר טרחתו.

ג.מנגד עדות הנתבע, נותרה בגדר עדות יחידה ולפיה טען לפניי כי התובעים נפגשו עימו במשרדו הישן לצורך חתימה על הצהרת התובעים למס שבח. אך אז ציינו התובעים בפניו כי שוקלים הם רישום הדירה על שם בתם הקטינה וידוע להם כי רישום ע"ש קטינה דורש אישור של בית המשפט. הנתבע הסביר להם שאין צורך באישור שכן עד רישום הדירה על שמם יעברו מספר שנים והבת תהיה בגירה. התובעים ביקשו שהות לחשוב על כך ויצאו ממשרדו. הנתבע הציג את הצעת המחיר על גביה נרשמו בכתב ידו פרטיה של הבת, וטען כי פרטים אלו היו בידיעתם של התובעים בלבד ולא בידיעתו ומכאן שהרישום מהווה הוכחה לגרסתו. בשנת 2009 עבר הנתבע למשרד חדש. חצי שנה לאחר מכן הגיע התובע למשרדו וביקש לרשום הדירה ע"ש הבת הקטינה ולכן הוסיפה מזכירתו במכונת כתיבה את שם הקטינה על גבי טופס ההצהרה למס שבח. הנתבע טען כי לתיקון זה היה נדרש אישור הקבלן בהמשך, אך התובעים לא חתמו על ההצהרה במועד זה, על אף שהיתה מוכנה והנתבע שב וביקש מהם לעשות כן. הנתבע טען כי יצר עם התובעים קשר טלפוני מספר פעמים וביקש לברר החלטתם בנוגע להצהרה והזהירם שיש לדווח על העסקה. אך, רק ביום 13.5.11 חתמו התובעים על ההצהרה והנתבע הסביר להם שהדבר כרוך בקנסות. הנתבע טען כי לאחר שהגיעה השומה בסך של 100,000 ₪ התקשר לתובעים והציע להם לשלם את הסכום המקורי ואכן המציא להם שובר כאמור ביום 8.8.11 שמועד תשלומו היה עד ליום 14.8.11, אך הם שילמו השובר רק ביום 5.9.11. הנתבע טען כי ביום 4.11.11 ניסח לתובעים בקשה להפחתת קנסות אך הציע שתוגש בשמם מאחר והתייחסות הרשויות לבקשת אזרח שונה. הנתבע אף הגיש תרשומת שערך לעצמו מאותו מועד, המתעדת התנהלות עניינית זו בין הצדדים. לעניין שכר הטרחה, טען הנתבע כי דרש זאת בפגישה הראשונה אך כשעלו לבטים לעניין רישום הדירה, התעוררה בעיה בנוגע להוצאת החשבונית וכל כן לא שולם שכ"ט במועד זה. הנתבע טען כי דרש שוב שכ"ט מהתובעים בפגישה ביום 13.5.11 וכן לאחר תשלום השובר ביום 5.9.11, אך התובעים לא שילמו את שכה"ט עד היום. הנתבע טען כי לא הוציא מכתב דרישה ולא הגיש תביעה בגין שכ"ט עד הגשת כתב התביעה שכנגד, מהטעם שידע שלא ניתן יהיה לרשום הדירה ע"ש קונים ללא תשלום שכ"ט. הנתבע הודה גם שלאחר שהתקבל השובר לתשלום בסך 100,000 ₪ לא הרגיש בנוח ללחוץ על התובעים לקבלת התשלום. הנתבע חזר וציין שהתובעים טענו בכתב תביעתם כי שילמו שכ"ט לידי החברה ורק כעת חזרו בהם מכך.

ד.המזכירה של הנתבע העידה כי אכן הדפיסה את חוזה המכר והכינה לנתבע את ההצהרה למס. אך, מועד הדפסתם איננו זכור לה. המזכירה העידה עוד שהיא מותירה את התאריך ריק והנתבע הוא שמוסיף את התאריך במועד ההחתמה. המזכירה זכרה שפגשה את התובעים פעם אחת בלבד במשרד החדש. וכי בשלב מסוים, ביקש ממנה הנתבע להוסיף את שם בתם הקטינה של התובעים בחוזה. המזכירה טענה כי נודע לה מהנתבע כי התובעים מתלבטים האם לרשום הדירה על שמם או על שם בתם הקטינה. אך, הודתה כי התובעים לא ציינו זאת בפניה. בהמשך, הודיע לה הנתבע כי התובעים החליטו לרכוש הדירה על שמם והיא מחקה את שם הבת באיקסים מטפסי ההצהרה. בנוסף, העידה כי שמעה את התובעים מתעניינים בעסקאות נדל"ן נוספות בהן עסק הנתבע.