לוי ואח' נ' מזרחי(עציר) ואח'

החלטה

מונחת בפני בקשתה של יעל מזרחי, אשת החייב ערן מזרחי (להלן: "המבקשת") להקצבת מזונות והוצאות אחזקת מדור זמניים מקופת כינוס הנכסים. במסגרת הבקשה, נתבקש בית המשפט להטיל חיסיון על הבקשה נוכח עיסוקה בתחומים אישיים ורגישים, המסורים כדבר שבשיגרה לבית המשפט לענייני משפחה.

עסקינן באחד התיקים היותר קשים שראה בית משפט זה בשנים האחרונות, באשר החייב, מר ערן מזרחי, ניהל מערך הונאה שלם כלפי נושיו במסווה של בית השקעות מצליח, בעוד שכספי הנושים ירדו לטמיון ואינם. בלא להכביר מילים, ולחזור על השתלשלות הפרשה, די לציין כי החייב הורשע בעבירות שונות; גניבה בידי מורשה, הלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים ועוד. בהתאם לגזר הדין מיום 4.7.13 שניתן מפי כב' השופט צ' גורפינקל, נשלח החייב לרצות 12 שנות מאסר בפועל.

לטענת המבקשת, ביום 7.4.2013 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה (כב' השופט נ' גדיש) לפיה נקצבו מזונות והוצאות מדור זמניים לארבעת ילדי החייב, אשר ישולמו למבקשת, אמם של הילדים, מתוך קופת הכינוס. שיעור המזונות שנקצבו עומד על סכום של 1,200 ש"ח לכל ילד, ועוד 2,000 ש"ח עבור הוצאות המדור. עוד נקבע כי הצדדים יישאו בחלוקה שווה בכל הנוגע להוצאות השוטפות הנוגעות לענייני חינוך ובריאות.

בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני משפחה, עותרת המבקשת לקבל מזונות זמניים על חשבון קופת הכינוס. זאת, עד למתן החלטה קבועה ביחס למזונות הקבועים.

המנהל המיוחד, מתנגד לבקשה מהטעמים הבאים: ראשית, החלטתו של בית משפט לענייני משפחה ניתנה מבלי שניתן המשקל הראוי למורכבותו של תיק זה וההשלכות הנובעות ממנו. שנית, המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש בגינו ייפסקו מזונות זמניים, שכן, סעד זה יינתן אך במקרים קיצוניים לפיהם התובע לא יכול לכלכל עצמו ובנידון דנן, המבקשת וילדיה חרף הנסיבות הקשות, עודם מצויים ומנהלים ברמת חיים גבוהה. שלישית, הפרשנות הראויה לס' 128 לפקודת פשיטת הרגל גורסת כי מזונות ישולמו אך מתוך הכנסתו של החייב ולא מתוך הנכסים המצויים בקופת פשיטת הרגל. משעה שאין לחייב הכנסה כלל ומאסת הנכסים המצויים בקופת פשיטת הרגל אינם אלא נכסי הקורבנות שנגנבו מהם, לא ניתן בנסיבות העניין לטעון לזכאות בדבר תשלום מזונות. היה ותתקבל הבקשה, התוצאה "תעניש" את הקורבנות (הנושים) הלכה למעשה פעמיים. הראשונה, נוכח מעשה ההונאה וגניבת כספיהם. בפעם השנייה, עת יישאו בנטל עול פרנסת המשפחה אשר החייב הוא זה שאמור לשאת בו מלכתחילה, ורק הוא.

המבקשת בתגובה, מציינת, כי נוכח העובדה שמדובר במזונות זמניים, פסק בית המשפט לענייני משפחה, את שפסק, נוכח הצרכים המינימליים של הקטינים ולאור מסכת העובדות שנפרסה בפניו. אשר לרמת החיים הגבוהה לכאורה בה חיים המבקשת והקטינים, אין לכך ביטוי במציאות. השכירות עבור הבית הנוכחי, המצוי בקרבה למקום מגוריהם הקודם – סביון, הינה סבירה בנסיבות העניין ונעשתה אך ורק לאור הרצון שלא לעקור את הקטינים מסביבת חייהם הקודמת ובכך למנוע נזק נפשי חמור יותר מאשר כבר נגרם נוכח התפוצצות הפרשה ומאסרו של אביהם.

כונס הכנסים הרשמי מצדד בעמדת המנהל המיוחד וסובר כי אין קופת הכינוס צריכה לשאת בתשלום המזונות שעה שמדובר בכספי מעילה, אך מציין באותה נשימה כי נוכח בקשה 86, אשר הוגשה בתיק זה וטרם הוכרעה, עולה מן התמונה הכוללת, כי חלק מכספי מכירת בית המגורים בסביון מומן בחלקו באמצעות כספי מכר דירה שהייתה בבעלות החייב ואשתו. אי לכך, ייתכן כי חלק מכספי מכירת הבית הינו חלק אשר מגיע בזכות למבקשת ובשל כך ניתן להיעתר לבקשה אך להעמידה על סך 4,000 ש"ח בלבד עד אשר תתבהר התמונה בכללותה.

עיינתי בטענות הצדדים, והחלטתי, מנימוקים שאציין בסיום החלטתי זו, להיעתר באורח חלקי לבקשת החסיון שהגישה החייבת, ולהורות על חסיון ואיסור פרסום של כתבי הטענות או פרטים מתוכם. מאידך גיסא, לא מצאתי מקום לאסור או להגביל את פרסומה של החלטתי זו. לגופו של עניין, אני פוסקת כדלקמן:

עניין לנו בסוגיה סבוכה ובעייתית, שעיקרה איזון שאינו קל כלל ועיקר בין אינטרסים מתנגשים. זאת, מקום בו 'הצטלבות' בעייתית בין הדין האישי לדיני חדלות הפרעון עשויה לכאורה ליצור מצב, בו מתבקשים נושים, פשוטו כמשמעו, לממן את משפחתו של חייב שממילא פגע בהם פגיעה קשה, וזאת מתוך המעט שנותר בקופת פשיטת הרגל.אכן; אין חולק על חשיבות הדין האישי ועל זכותם של ילדי חייב לקיום בכבוד. וודאי שאין אני מקלה ראש בנזקם של קטינים שהורגלו לרמת חיים גבוהה ביותר, ומצאו עצמם "נופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". אכן, אין זה המקרה היחיד בו נוצרת התנגשות בין רעיית חייב התובעת מזונות, בין שמיהרה מאד ובין שלא מיהרה להפרד ממנו כאשר הפך חדל פרעון, לבין נושיו של החייב, אשר נפגעו פגיעה כספית קשה מקריסתו. זאת, גם על רקע העובדה כי בית הדין העוסק בענייני מעמד אישי, מעצם טיבו וסוג ההתדיינות הנערך בפניו, רואה לנגד עיניו אך ורק את מערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג המתגרשים וילדיהם. אי לכך, הרי שבמערכת שיקולים כזו, לעיתים קרובות מוצדק ולגיטימי ביותר לפסוק לקטינים סכום מזונות גבוה ביותר (כך למשל, דרשה רעיית החייב שבפני למעלה מ- 28,000 ש"ח לחודש (!)), המתחשב ברמת החיים שהורגלו אליה, ובכספים המצויים במצבת נכסי הצדדים, ככל שמצויים. זאת, כאשר נושי החייב, ככל שהם קיימים, כלל אינם צד להליכים ועניינים אינו נשמע.

שונה הוא המצב בבית המשפט של חדלות פרעון, מקום בו נקודת ההנחה הבסיסית היא, כי החייב קרס והותיר אחריו חובות כבדים לצדדי ג'. במצב דברים כזה, חרף כל ההבנה לאינטרס של הקטינים שאינם אלא ילדיו של החייב, הרי שיש לאזנה מול זכויות הנושים. זאת, כאשר לא אחת – גם על רקע השכיחות הגבוהה למדי של גירושין מהירים שתביעת מזונות נכבדה לצידם במצבים שכאלו – עולה השאלה הקשה למדי, מה מותרם של ילדי חייב חדל פרעון ש"הורגלו לרמת חיים גבוהה", מילדיו של אדם מן הישוב, העמל למחייתו ונאבק לכלכל את משפחתו בכבוד ממשכורת שאינה גבוהה כלל ועיקר. זאת, כאשר שני בני הזוג אינם מתגרשים אלא עושים כל שלאל ידם בכדי לפרנס את התא המשפחתי, וזאת מכספים שהרוויחו בזעת אפם, ולא מכספים השייכים לנושים. עולה לא אחת אף התהיה, האם הדין – או למצער פרשנות מסויימת שלו – אינה מתמרצת כלכלית בני-זוג של חייבים למהר ולהתגרש, על כל המשתמע מכך.מכאן, שלא אחת פוסק בית המשפט של חדלות פרעון סכום מזונות שוטף נמוך בהרבה, וזאת מתוך הבנה כי כאשר מדובר בילדיו של חייב פושט רגל, הרי אין הנושים – במלוא הכבוד הראוי – חבים בפרנסתם, ואי לכך, אמת המידה הרלוונטית הינה קיום בסיסי בכבוד, וזאת להבדיל מרמת חיים אליה הורגלה המשפחה בעת שהיה החייב (למשל) איש עסקים עשיר ומצליח.

מתח מובנה וניגוד אינטרסים זה, הגיע בנסיבות המקרה לכדי ביטויו המובהק והקיצוני ביותר במקרה שבפני, בו חברו מספר אלמנטים יחדיו והקצינו את הבעיה לדרגת קושי שכמוה לא זכורה לי מזה שנים ארוכות. בניגוד לרוב-רובם של מקרי חדלות הפרעון, המקרה שבפני אינו עוסק בחייב שקרס מפני שעסקיו לא עלו יפה, ואף לא חייב שקרס מפני טעויות בשיקול דעת או אף ניהול עסקים פזיז ורשלני. עניין לנו, במקרה חמור שבחמורים, של חייב ששקע, במודע ובאורח מתמשך, בשורה של מעשים פליליים חמורים שבמרכזם הונאות חוזרות ונשנות של קורבנות תמימים. זאת, אגב פגיעה אנושה בחסכנותיהם והסבת נזקים חמורים, שחלקם אינם מוגבלים אך ורק לנזק הכספי הניכר שגרם. שורת מעשים חמורה זו, אשר הובילה בסופו של יום לכליאתו של החייב ל-12 שנים מאחורי סורג ובריח, מפורטת כדבעי בפסק-הדין הפלילי שכתב כב' השופט גורפינקל, ואין טעם לחזור כאן על מה שפורט, נומק והוכח שם נמק והוכח היטב. לענייננו, ניכרת לעניין השפעה כפולה על נושא הדיון:

א.עניין לנו בחייב, שהחובות שהוא חב לנושיו אינם רחוקים מגניבה גרידא (אף אם בגניבה מתוחכמת עסקינן). יוצא, כי המצוי בקופת חדלות הפרעון הינו במידה רבה דמי שיפוי בעבור נכסים שפשוטו כמשמעו, ניטלו מהנושים בדרך תרמית. זאת, להבדיל ממקרים אחרים של נשיה כספית בנכסי חייב, שנצברו אגב עסקים או בדרכים לגיטימיות אחרות. זאת, וודאי כאשר הנושים – באותם מקרים אחרים – העניקו לחייב הלוואות לגיטימיות מרצונם החופשי, כולל הסיכון הכרוך בכך.

ב.נוכח העובדה, כי החייב מצוי מאחורי סורג ובריח, אין הוא מתפרנס ואין הוא מכניס לקופה סכום שוטף כלשהו. אי לכך, הרי שלא ניתן לעשות שימוש רגיל בסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל, ולצוות לטובת הקטינים או הגרושה מזונות שוטפים מתוך התשלום החודשי. נהפוך הוא; בנסיבות המקרה, עותרת רעיית החייב ליטול מהנכסים והכספים שמצויים בקופה, ולמעשה תחת "לחלוק" עם הנושים במה שנכנס לקופה באורח שוטף, לצמצם עוד יותר את המעט שנמצא בקופה – ולעת עתה, אינו "מתרבה". זאת, בין היתר, על בסיס דרישות להוצאות אשר – ובלא לפקפק בתועלת שהקטינים מפיקים מהן – נמצאות הרחק מהישג ידה של משפחה "רגילה" העובדת ביושר למחייתה, ולא רק של משפחה מ"העשירונים התחתונים" , ודי לחכימא ברמיזא.

אכן; פרשנותו המילולית של סעיף 128 מאפשרת, אולי, אף נטילה מקופת הכינוס לצרכי מזונות, מקום בו החייב אינו מכניס תשלום שוטף כלשהו. אלא, שבמקרה הנוכחי, הקיצוני והחריג בחומרתו, עולה במלוא חומרתה השאלה, האם הדבר אכן ראוי; והאם אין עסקינן למעשה בעיוות דין משווע, אשר "זורה מלח על פצעיהם" של נושים אשר ממילא נפגעו ממעשי תרמית ושאר מיני התנהלות פלילית חמורה ונמשכת מצד החייב. זאת, בכך שלא די בנזקים הקשים שכבר נגרמו להם, באורח הפסול ביותר, אלא שכעת הם נאלצים לממן, פשוטו כמשמעו, את "רמת החיים אליה הורגלו" ילדיו של אותו חייב עצמו.

אעיר, שלצורך האמור לעיל, אין אני נדרשת לקבוע ממצא כלשהו לעניין הזריזות המרובה של גירושי החייב ורעייתו. שמא, חרף הספקות הלא פשוטים העולים משלל נסיבות המקרה (אשר את חלקם, מטעמי צנעת הפרט, אינני רואה עצמי רשאית לפרט), אין הגירושין דלעיל אך אמצעי לשמירת רמת חייה הגבוהה של המשפחה, על חשבון הנושים, תוך יצירת חיוב מזונות הולך ותופח, הזוכה – שמא באורח מקומם – להגנות הרבות שמקנה הדין לחובות מסוג זה. אכן; מדובר בשאלה קשה, שאין ספק כי הינה מטרידה חלק ניכר מהמעורבים בתיק; אלא שבנסיבות המקרה, אין אני נדרשת לקבוע ממצא כלשהו בסוגיה זו, מה גם שהדברים – מעצם טיבם – אינם מן הקלים.

לענייננו, די אם אקבע כי יתכן ורעיית החייב טרם הבינה את משמעות מעשי בן-זוגה לשעבר, שלא לדבר על התהיה, האם מי שנהנתה – אף אם בעקיפין – מרמת החיים הגבוהה ביותר ש"הניבה" התנהלות החייב, אינה נדרשת כעת אף לשאת בתוצאותיה, כאשר נחשפה התנהלותו הפלילית של החייב עצמו ברבים. כך למשל, המבקשת אכן ויתרה (ובוודאי שאין הנושים יכולים אלא להודות לה על הסכמתה הנדיבה בעניין זה) על בית המידות בסביון, אולם מנגד, היא שוכרת בית בית פרטי במושב יוקרתי, בסך של 7,000 ש"ח לחודש. במלוא הכבוד לצרכים והסדרים חינוכיים כאלו ואחרים הנדרשים, ככל שנדרשים, לילדי החייב, הרי לא ניתן להתייחס לשכירות כזו, שעלותה בלבד מתקרבת לרמת השכר הממוצע במשק, כהוצאה סבירה בנסיבות המקרה. זאת ואף זאת; בלא לפרט מעל המינימום הנדרש על הדרישות והצרכים השונים שפורטו בבקשה, הרי שבמלוא הכבוד הראוי, כמה וכמה מהם נראים כמעט מנקרי-עיניים. כך למשל, במלוא הכבוד לתועלת שאין ספק כי יפיק קטין מ"רכיבה טיפולית על סוסים" (למשל), הרי קשה שלא לתהות, במה עדיף בנו של אדם שרימה ומורשע שהשיג את מרבית כספו ממעשים שהשתיקה יפה להם, מבנו של אדם עמל וקשה יום, אשר לא הונה איש, נאבק תחת עול החובות השוטפים, ובעבורו "'צרכים" כגון רכיבה טיפולית על סוסים – אף אם בלא ספק היו יכולים להועיל לקטינים שהוא נאבק לפרנסם – הינם בבחינת דמיון רחוק, הא ותו-לא. יוצא, כי ספק גדול עד כמה ניתן לאפשר למבקשת, במלוא הכבוד הראוי "לרכב" על הנושים, קורבנות מעשיו של בעלה, בגין צרכים כגון אלו.

אכן, נתתי דעתי על העובדה כי חלק מהסכום ששימש בזמנו לרכישת בית המשפחה הקודם בסביון, מומן מכספים השייכים לזוג באמת ובתמים, ולא רק מכספי הגניבה. אלא שמאידך גיסא, בנסיבות המקרה, אין להתעלם מכך כי לא זאת בלבד כי רק חלק לא גדול מכספי הגניבה והנזקים הנלווים לה הוחזר עד עתה, אלא שלחייבת כבר ניתן סך של 200,000 ש"ח למדור חלופי; וטוב תעשה, אם תתן דעתה כי בנסיבות שנוצרו, עליה להשתמש בסכום זה בכדי לכלכל את ענייניה בהתאם למצבה הנוכחי, להבדיל מלנסות ולחיות בהתאם לסדרי עדיפויות שכיום אין להם עוד מקום.

המסקנה הינה, כי בנסיבות החריגות והקיצוניות דלעיל, לא אוכל להיעתר לבקשה, והיא נדחית בנוסחה זה. בנסיבות המקרה, נוכח העובדה כי המזונות הזמניים שנתבעים רחוקים עד מאד לענות להגדרת "קיום בסיסי בכבוד", והעובדה כי דומה החייבת לא הבינה אל נכון את מצבה ומעמדה של משפחת חייב, אשר השיג את מרבית כספיו בדרכי תרמית, תוך הסבת נזקים כבדים – לא רק לגורמים פיננסיים "מקצועיים" אלא גם לאנשים פרטיים רבים ומשפחותיהם. בנסיבות אלו, נוכח העדר הכנסה ותשלום שוטף מצד החייב מחד גיסא, רמת חייה הגבוהה של החייבת מאידך גיסא, ופרשנותו התכליתית של סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל, הרי שבשלב זה אינני מוצאת לנכון לפסוק למבקשת סכום כלשהו מן הקופה, מעבר למה שכבר ניתן לה בהחלטות קודמות. ככל שיוכרע גורל הכספים בבקשה 86, ניתן יהיה כמובן לבחון את זכויות הצדדים פעם נוספת, לפי המצב שיווצר לאחר אותה הכרעה.

טרם אניח עטי, אוסיף ואתייחס לבקשה לחסיון שהגישה המבקשת. אכן, אין ספק כי ענייני משפחה נוגעים מעצם טיבם לעניינים הנופלים לגדר צנעת הפרט, באורח המצדיק לא פעם גישה "נדיבה" בהרבה לחסיון, להבדיל מהתחולה הגורפת של כללי פומביות הדיון בהליכים מסוגים אחרים. עם זאת, אין לשכוח כי כאשר עניין לנו בהליכי פשיטת רגל, הרי שנוצר צורך מהותי במיוחד להקפיד על פומביות הדיון, וזאת נוכח העובדה כי הוא מערב כעת לא רק עניני משפחה, אלא גם ובעיקר דיון בזכויות כלל הנושים, ולעיתים גם אינטרסים ציבוריים. וודאי וודאי, שמי שמבקשת ליטול מהקופה, ספק אם היא יכולה ליטול מכיסם של הנושים בידה האחת בטענה לצרכי קטינים, ולהסתיר את הדברים מפניהם בידה האחרת. בנסיבות המקרה, דומה כי האיזון הנכון בין האינטרסים המתנגשים, הינו מתן צו חסיון על כתבי הטענות, המכילים מעצם טיבם פירוט רב על הקטינים וצרכיהם הנטענים. מסיבה זו, הרי שמעבר למספר דוגמאות שנדרשו להחלטה, לא הארכתי באיזכורים וציטוטים מתוך כתבי הטענות במסגרת החלטה זו. מאידך גיסא, הרי החלטתי דלעיל, על כל פרטיה ונימוקיה, הינה בגדר "הגרעין הקשה" של ההכרעה בזכויות הנושים, ואי לכך, אין כל טעם או הצדקה למנוע מהם, או מכל גורם רלוונטי מעוניין, מלעיין בה על בוריה. אי לכך, ניתן צו חסיון על כתבי הטענות; ואילו פסק-הדין דלעיל לא יהא חסוי, וזאת מכוח עקרון הפומביות, המקבל משנה תוקף ועוצמה בהליכי חדלות פרעון.