לוי ואח' נ' מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בעמ ואח'

פסק דין

1.עסקינן בתביעה בגין עוולת לשון הרע שמקורה בפרסום ידיעה במדור הקרוי "פטפטת" במקומון "מגזין המושבות" (להלן : "המקומון"), אשר פגע, כך לטענת התובעים, בשמם הטוב ובעסקם, ובגין כך עותרים הם לחייב הנתבעים לפצותם בסך 50,000 ₪, המהווה פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן : "החוק").

2.בטרם נבחן את טענות הצדדים ונכריע בהן, נציג את הצדדים; התובעים הם הבעלים במשותף בעסק לשטיפת מכוניות בשם "ד"ר ווש" בבנימינה. הנתבעת מס' 1 היא המוציאה לאור של המקומון ואילו הנתבע מס' 2 הינו עורך המקומון ביום שבו פורסמה הידיעה, המהווה עילת תביעתם של התובעים ואשר פרטים אודותיה יפורטו להלן.

טענות הצדדים:

3.לטענת התובעים בכתב תביעתם, ביום 28.5.09 בגיליון 161 פירסם המקומון ידיעה במדור "פטפטת" ליד תמונתו של הנתבע מס' 1 בלשון הבאה (להלן : "הידיעה"):

"פטפטת ידועה ברוחב הלב שלה, על גבול הפזרנות, ותמיד מצ'פרת מלצרים ונותני שירות. לכן היא כה שמחה לראות השבוע את ראש מועצת בנימינה-גבעת-עדה לשעבר, אריה זיתוני, משלם בעבור שטיפת הרכב שלו, בדוקטור ווש שבתחנת הדלק פז בבנימינה, ליד תחנת הרכבת 40 שקל, ואת העודף שקיבל, משטר של 50 ₪, 10₪, העניק כטיפ למנקה. הבעלים (בתמונה) היה מה-זה מופתעים. זהו שפטפטת לא".

4.התובעים מציינים בכתב התביעה, כי התובע מס' 1 (להלן: "התובע") נתן הסכמתו כי נציג הנתבעים יצלם במכון השטיפה במהלך ביקורו במקום. כמו-כן מוסיפים התובעים בכתב תביעתם, כי התובע הרשה לנתבעים לפרסם את התמונה בה מופיע הנתבע, וכן ידיעה אודות מר אריה זיתוני אשר נצפה שוטף את רכבו בעסקם של התובעים (ראו האמור בסעיף 9 לכתב התביעה), ואולם כל הפרטים הנוספים שחורגים מהסכמתו הנ"ל של התובע מס' 1 אינם על דעתו ואף אינם מדוייקים. לדוגמא, לטענת התובעים, אף שצויין בידיעה כי התובע הביע פליאה – לטענת התובעים התובע לא נכח כלל במעמד נתינת התשר (טיפ) לעובד, ומן הסתם אף לא הביע כל פליאה על כך, כפי שעולה מן הידיעה.

5.התובעים טוענים, כי הפרסום עולה כדי "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, שכן יש בפרסום כדי להשפיל את התובע ולבזותו – כהולך רכיל ומוציא דיבה על מר זיתוני, וכדי לפגוע בעסקם – שכן עולה מן הידיעה שהתובע מצפה לתשר עבור כל שטיפה. התובעים טוענים כי לקוחות פנו אל התובע והלינו על הפגיעה במר זיתוני. כמו-כן טוענים התובעים כי בִיתו של מר זיתוני פנתה אל התובע והצהירה כי תבטל את המינוי אצל התובעים, ותדאג לביטול מינויים חדשים, לאור הפגיעה באביה.

6.בעקבות פנייתו של התובע לנתבעים, פרסם המקומון התנצלותו בגיליון 163 מיום 12.06.09 כהאי לישנא (להלן: "ההתנצלות"):

"פטפטת מתנצלת מעומק הלב בפני אוהד הנחמד, הבעלים של תחנת השטיפה "ד"ר ווש" בפז בנימינה מאחורי הרכבת, על סיפור קטן שכתבה וקשרה אותו שלא לצורך בעניין ראש המועצה לשעבר, אריה זיתוני, וגרם לו שלא באשמתו מבוכה עצומה. פטפטת מבהירה כאן באופן נחרץ: אין לסיפור כל קשר לאוהד הסימפטי והיא מתנצלת בפניו וקוראת לנהגי בנימינה-גבעת עדה והסביבה שיציפו אותו בהמוניהם. אצלו הניקיון 10. באחריות".

7.הנתבעים טוענים מנגד, כי התביעה קטנונית ומופרכת מעיקרה. לטענתם הכתבה פורסמה במקומון מיוזמתו של התובע, לאור רצונו של התובע "כי יפורסם עליו אייטם כלשהו בעיתון" ומתוך רצון להועיל לתובעים, בשל היותם מפרסמים במקומון. אולם מעבר לכך טוענים הם כי המבחן שיש להחיל על פרסום לצורך הגדרתו כ-"לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי- דהיינו הרושם שנותר אצל האדם הסביר, וכי עיון בידיעה ובהתנצלות לאחר מכן, בעיניו של האדם הסביר, לא מעלה כי יש בהן כדי לבזות, להשפיל או לפגוע, אלא להיפך.

8.עוד טוענים הנתבעים, כי המחלוקת נסובה סביב עובדה אחת ויחידה – היות הבעלים "מופתעים", אולם לטענתם אין בכך סילוף של עובדות שכן, הפתעה אינה דווקא אמירה אלא לעיתים פרשנות של המתבונן. עוד טוענים הם כי אין בפניית בִיתו של מר זיתוני, או אדם אחר לתובע כדי לבסס עילת לשון הרע, לאור העובדה שהמבחן לקיום לשון הרע, כאמור, הינו אובייקטיבי. באשר להתנצלות – טוענים הנתבעים כי פורסמה בסמוך לדרישת התובע, באותו מדור בו פורסמה הידיעה, ומתוך רצון לשמר את עסק התובעים כמפרסם.

הראיות וההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים:

9.מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, מר זיתוני ושני עובדים במכון השטיפה: מר סדגייב ארנולד – אשר קיבל את התשר ממר זיתוני, וגב' לימור ג'נח – עובדת נוספת ששהתה במקום בזמן מתן התשר. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של מר יואב איתיאל - אחד הבעלים של הנתבעת 1, אשר העיד כי היחסים בין המקומון ומר זיתוני אינם במיטבם; כן הוגש תצהירו של מר רפי ארליך – מנהל המכירות בנתבעת 1 בזמנים הרלוונטיים; ומר איציק לץ – המנהל המסחרי של הנתבעת 1 ועורך המקומון.

10.במעמד הדיון שנקבע להוכחות הצדדים ביום 14.09.10 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין בהתאם לחומר המונח בפני בית המשפט ללא חקירת העדים, כאשר הצדדים הסכימו לגבי העובדות שלהלן: התובע מס' 1 לא נכח בעת נתינת התשר ע"י מר זיתוני, התובע הסכים לפרסום הידיעה אודות מר זיתוני ותמונתו במדור "פטפטת". כן הוסכם כי בית המשפט יכריע באשר לאופיו של המדור הקרוי "פטפטת" .

הכרעה:

11.כפי שעולה מתצהירי עדות ראשית ומסיכומי הצדדים, ליבת המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, אם האמור בידיעה מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. אם אמצא כי התשובה לשאלה זו היא שלילית, דהיינו- שאין הדברים שפורסמו בבחינת "לשון הרע", נסתם הגולל על התביעה, ומתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים האחרות.

12.סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כ "דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו, .., בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

13.המבחן הקובע אם פרסום עונה להגדרת "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק הוא מבחן אובייקטיבי. לפי מבחן זה, על בית המשפט לקבוע "מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ראו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פד"י מ"ג(2) 333, 337). ודוק, "לא תחושת האדם הנעלב היא אמת-המידה, אלא הסבירות האובייקטיבית שהעלבון יביא לידי אחת התוצאות או ההשלכות כפי שפורטו בחוק. 'סבירות אובייקטיבית ' זו אינה שאלה שבעובדה… אלא היא שאלה שבדין" (ע"א (מחוזי יר') 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור (לא פורסם). עוד נקבע כי בית המשפט בוחן את הפרסום מבלי לבחון את כוונותיו של המפרסם (ראו: אורי שנהר "דיני לשון הרע" (1997) 111).

14.יש לפרש, אפוא, את הפרסום בעיניים של קורא סביר. יש לבדוק אם הפרסום מותיר רושם אשר עונה להגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק. הפרשנות תלויה בהקשר בו פורסמו הדברים; "הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע" (ראו: ע"א 723/74 - הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל  פד"י לא(2) 281, 300) (להלן: עניין הארץ). על הקורא לקרוא את הפרסום בכללותו ולא לקרוא קטעים ממנו על מנת לבחון את הרושם הכולל שיוותר אצל הקורא הסביר. "אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דוקא קטע בו טמונה לשון הרע ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו, כי זכותו היא שהדברים ייראו על-ידי הערכאה השיפוטית באורם הטבעי, כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל" (ראו: עניין הארץ, 302).