לוי ואח' נ' לשכת עורכי הדין ירושלים ואח'

פסק דין

העותרים, שישה במספר, נבחנו לאחרונה בבחינות ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין, ולא זכו במספר הנקודות הנדרש לשם עמידה בהן. בעתירה שהגישו טענו, כי שתיים מן השאלות שנכללו בבחינה חרגו מסמכותה של ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין (ולהלן: הוועדה), שכן אינן נכללות בחומר עליו ניתן לשאול, המפורט בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות מעשיים), תשכ"ג-1962 (ולהלן: התקנות), וכי ארבע שאלות נוספות אמנם נכללות בחומר, אולם התשובות שנבחרו עבורן כתשובות הנכונות לוקות בחוסר סבירות קיצוני, או שהן נוסחו באופן מבלבל, וכי מצב דברים זה מחייב את התערבות בית המשפט.

לאחר חילופי הערות בפתח הדיון בעל פה, ביקש עותר 4 לחזור בו מן העתירה, ואילו יתר העותרים ביקשו לעמוד על שלוש מן השאלות שהועמדו במחלוקת: שאלה מס' 46, אשר נטען לגביה כי היא חורגת מסמכותה של הוועדה, ושאלות 12 ו-30, אשר לגביהן נטען כי התשובה שנבחרה חורגת ממתחם הסבירות. לגבי שלוש השאלות האחרות חזרו בהם מעתירתם.

נבחן כל אחת מן השאלות.

שאלה 46 מציגה מסכת עובדות שמודה בה הנאשם, ולפיה איים על חברו במספר הזדמנויות שיפגע בפרנסתו, אולם לטענתו, לא התכוון להפחידו. השאלה הייתה אם ניתן להרשיע את הנאשם, ואחת החלופות שהוצעה הייתה כי ריבוי המעשים עשוי להוות הוכחה בדבר הכוונה להפחיד את המתלונן. זו גם התשובה שסומנה על ידי הוועדה כתשובה הנכונה, בהתבסס על הכלל הראייתי שפותח בפסיקה, והמכונה "עדות שיטה ומעשים דומים" (ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3), 421).

העותרים טוענים, כי המדובר בשאלה שעניינה במשפט הפלילי המהותי, בעוד שתקנה 18(3) לתקנות קובעת כי בכל הנוגע לתחום הפלילי המבחן יעסוק אך ורק ב"בסדרי הדין הפלילי". כמו כן נטען, כי אין השאלה נכללת בתקנה 18(4) לתקנות, הקובעת כי הנבחן ייבחן ב"דיני ראיות תוך שימת דגש על ההיבט המעשי", שכן אין המדובר כלל בדיני ראיות, אלא "בשאלה איזה משקל ייתן בית המשפט לכך שהמדובר על ריבוי של עבירות" (סעיף 24 לעתירה). שאלת המשקל, כך נטען, להבדיל משאלת הקבילות, אינה שאלה מתחום דיני הראיות "הפרוצדוראליים", אלא שאלה המופנית לשופט היושב בדין, איזה משקל יתן לראיה זו או אחרת, כחלק משיקול דעתו.

בהקשר זה הוסיף ב"כ העותרים וטען במהלך הדיון בעל פה, כי תקנה 18(9) לתקנות הקובעת, כי ניתן לשאול על "שינויים וחידושים בחקיקה ובפסיקה בתחומים המופיעים בתקנה זו" חלה על כל סעיפי המשנה של תקנה 18, ומשמעות הדבר, כי ככל שהכלל בדבר "עדות שיטה ומעשים דומים" אינו מהווה חידוש פסיקתי, אין הוועדה רשאית לשאול לגביו. מאחר שפסק הדין שעל פיו עוצבה ההלכה האמורה הינו משנת 1964, הרי שלא ניתן היה להשתית על יסודו שאלה.

איני מוצאת יסוד לטענה זו. המעיין בפסק הדין בפרשת שיוביץ לומד על נקלה, כי עניינו בקבילותן של ראיות המלמדות על מעשים דומים שעשה הנאשם, אשר על אף אופיין הפוגע, העלול ליצור דעה קדומה כלפיו (ואשר מטעם זה נפסלות ראיות מסוג דומה, כגון הרשעות קודמות), הן קבילות בשל הרלבנטיות שלהן להוכחת הכוונה. המדובר אפוא, בכלל העוסק בקבילותן של ראיות, אשר הינו פרי פיתוח הפסיקה (וראו עוד בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע-2009, חלק א', עמ' 294.

אין המדובר, אם כן, בכלל מכללי המשפט הפלילי המהותי, ואין המדובר בשאלה של הערכת משקלן של ראיות. תקנה 18(4) מנוסחת כך שהיא מאפשרת לבחון ב"דיני ראיות, תוך שימת דגש על ההיבט המעשי". ואכן, המדובר בשאלה מתחום דיני הראיות, בעלת משמעות מעשית, היינו האם כתב אישום שהוגש על יסוד מערכת הראיות שפורטה בגזע השאלה, מבוסס כראוי על ראיות קבילות.

ככל שירדתי לסוף דעתו של ב"כ העותרים, איני רואה מה ההשלכה של תקנה 18(9) על ענייננו. אכן, פסק הדין בפרשת שיוביץ הינו משנת 1964 ואין חולק כי אינו בגדר חידושי פסיקה, אולם אין בכך כדי למנוע מן הוועדה לשאול על כללי ראיות שעוצבו זה מכבר על ידי הפסיקה. לא למותר להוסיף, כי תקנה 18(4) מסמיכה את הוועדה לבחון ב"דיני ראיות", לאו דווקא בפקודת הראיות, ומשמעות הדבר כי מוסמכת היא לשאול שאלות הנוגעות לדיני הראיות שעוצבו גם על ידי ההלכה הפסוקה ולא רק מכוח הפקודה, כפי שאך טבעי שייעשה, שהרי פקודת הראיות אינה מהווה קורפוס מקיף של דינים אלה, "אלא אוסף חלקי של הלכות שנתגבשו במשפט המקובל האנגלי וחריגים סטוטוריים להלכות אלה" (ע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל, תקדין). לשיטתו של ב"כ העותרים, כך ניתן להבין, אין הוועדה מוסמכת לשאול אלא על אותם דיני ראיות שהתגבשו, באורח מקרי, לדבר חקיקה (פקודת הראיות), ועל חידושי פסיקה בתחום זה, בעוד שכאמור, חלק גדול מדיני הראיות פותח אך ורק על ידי הפסיקה ולא נכלל בפקודת הראיות. טענה זו אינה מתקבלת על דעתי, גם בהינתן התפישה לפיה יש לפרש את תקנה 18 בכללותה על דרך הצמצום (בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2) 729).

מכאן לשאלה 12, שגם עליה השיגו העותרים, בטענה כי השאלה אינה מנוסחת כראוי. שאלה זו עניינה בסעיף 7 לחוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו-2006, ועוסקת היא בסמכות בית המשפט להעביר תובענה ייצוגית שהוגשה אליו, לבית משפט אחר, אשר החל כבר לדון בתובענה ייצוגית זהה. לטענת העותרים, סעיף 7 מציג שתי אפשרויות להעברת הבקשה. על פי הוראת סעיף 7(א)1 בית המשפט רשאי להעביר את הדיון לבית המשפט הקודם, אם בפני בית המשפט הקודם תלויה ועומדת בקשה אשר מתעוררות בה שאלות משותפות של עובדה או משפט, הזהות או דומות בעיקרן לסוגיה העומדת בפני בית המשפט האחרון. ואילו על פי הוראת סעיף 7(ב)(2) לחוק חייב בית המשפט להעביר את הדיון בבקשה לבית המשפט הקודם, כאשר הקבוצה שהגישה את הבקשה לבית המשפט האחרון, זהה או דומה בעיקרה לקבוצה שפנתה לבית המשפט הקודם.

על רקע האמור לעיל, נראה את השאלה. הנתונים המופיעים בגזע השאלה הם, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לאישור תביעה ייצוגית. הנתבעת ביקשה כי הדיון יועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי בקשה זהה לאישור תביעה ייצוגית הוגשה לבית המשפט בחיפה שנה קודם לכן, והדיון בה נמצא כעת בשלב הסיכומים. התשובה שסומנה כנכונה היא תשובה ד', ולפיה רשאי בית המשפט המחוזי בתל-אביב להורות על העברת הדיון לחיפה, ובלבד שמתעוררות בשני ההליכים שאלות של עובדה או משפט הזהות או דומות בעיקרן.

כאמור, לטענת העותרים, ניסוח השאלה אינו חד משמעי, ואין לדעת ממנו האם הקבוצה אשר בשמה הוגשה הבקשה המאוחרת זהה לקבוצה בשמה הוגשה הבקשה המוקדמת. ואם כך הוא, לא ניתן לדעת האם במקרה זה תחול הוראת סעיף 7(א)(1) לחוק, המקנה שיקול דעת לבית המשפט אם להורות על העברת הדיון (תשובה ד'), או שמא חלה הוראת סעיף 7(א)(2) לחוק, לפיו חייב בית המשפט להורות על העברת הדיון (תשובה א').

גם ביחס לשאלה זו אין בידי לקבל את טענת העותרים. אין חולק, כי תשובות ב' וג' אינן יכולות כלל לבוא בחשבון. בצדק השיב ב"כ הוועדה, כי תשובה א', לפיה בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב להורות על העברת הדיון לחיפה ובית המשפט הנעבר ידון בשתי הבקשות במאוחד, אינה אפשרית, שכן הרישא שלה אינו מתיישב עם הסיפא. על פי הרישא, הקובע כי בית המשפט יהיה חייב להעביר את הדיון, הרי הדבר יהיה נכון רק אם הקבוצה בשמה הוגשה הבקשה, זהה או דומה לקבוצה בשמה הוגשה הבקשה המוקדמת. אולם אם כך הוא, באה הוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק וקובעת, כי לאחר ההעברה יורה בית המשפט הנעבר על מחיקת הבקשה המאוחרת ולא ידון בשתי הבקשות במאוחד, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. מאחר ובנתוני השאלה לא הופיעו נתונים שהיה בהם כדי להצדיק הנחה בדבר קיומם של טעמים מיוחדים, ברור הוא, כי היה על הנבחן להניח שחל הכלל, ולפיו מקום שבו חייב היה בית המשפט להעביר את הבקשה, הרי שעל בית המשפט הנעבר למחוק את הבקשה המועברת, שהיא הבקשה המאוחרת, ולא לדון בהן במאוחד. ואם כך הוא, תשובה א' אינה יכולה להיות התשובה הנכונה.

החלטת הוועדה לדחות את ההשגה בנוגע לשאלה זו מצויה, אם כך, במתחם הסבירות, ולא נמצאה לי עילה להתערב בה.

ואשר לשאלה 30, הרי שזו עוסקת בסמכות המקומית של בית המשפט לתביעות קטנות. על פי הנתונים המופיעים בגזע השאלה, תושב אילת ותושבת חיפה חתמו ביניהם הסכם ובו תניית שיפוט ייחודית, לפיה כל סכסוך ביניהם יידון בבית המשפט המוסמך בתל-אביב. בנוסף נקבע ביניהם, כי הפרה יסודית של ההסכם תזכה את הצד השני בפיצוי מוסכם בסכום של 20,000 ₪. משהפר תושב אילת את ההסכם, ביקשה תושבת חיפה לתבוע את הפיצוי המוסכם בבית המשפט לתביעות קטנות. לשאלה היכן תגיש את התביעה ניתנו, כמקובל, 4 אפשרויות: תל-אביב, חיפה, אילת וירושלים. התשובה הנכונה סומנה כתשובה ג', היינו אילת, וזאת על פי האמור בתקנה 2 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

העותרים אינם חולקים על כך שתשובה זו נכונה, אולם לטענתם, גם תשובה ב' (חיפה), נכונה. זאת בהתבסס על כך שלפי תקנה 2 הנ"ל ניתן להגיש את התביעה במקום יצירת ההתחייבות או במקום שהיה מכוון לקיומה. לטענתם, על פי הדין המהותי, מקום מגורי הנושה הוא מקום יצירת ההתחייבות או המקום שנועד לקיומה. העותרים מסתמכים בעניין זה על הוראת סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולפיו חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיימו במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו עסק, במקום מגוריו הקבוע. לטענתם, הוועדה התעלמה מפסיקת בית המשפט העליון לפיה דיני הסמכות המקומית הולכים אחר הדין המהותי, וכך הפכה החלטתה לדחות את השגתם בנוגע לשאלה זו לבלתי סבירה באורח קיצוני.

ב"כ העותרים הפנה בתשובתו להוראת סעיף 2 לדף הפתיחה של שאלון הבחינה, אשר הורה לנבחנים להשיב את התשובה הנכונה ביותר. לטענת הוועדה, לא יכול להיות ספק כי התשובה הנכונה ביותר היא זו שסומנה על ידה, היינו תשובה ג' (אילת), בהתאם לתקנה 2 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות. על פי תקנה זו, החלופה הראשונה היא מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, וזו החלופה היחידה המתקיימת באופן מובהק, על פי נתוני השאלה. לשם "הכשרת" החלופה האחרת (מקום מגורי הנושה, חיפה), על הנבחן להניח כי לא נקבע בהסכם מקום לקיום ההתחייבות, נתון אשר אינו מופיע בנוסח השאלה. לפיכך, התשובה הנכונה ביותר היא החלופה היחידה אשר לגביה אין כל ספק כי היא מתקיימת: מקום מגורי הנתבע.

יתרה מזאת, העותרים מבקשים להסתמך בטענתם ביחס לתשובה ב' על ידיעת הדין המהותי, והרי בהשגותיהם ביחס לשאלה 46 טענו כי היא פסולה משום שנדרשת (לטענתם) ידיעת הדין המהותי. לטענת ב"כ הוועדה, אין מקום להסתמכות על הדין המהותי בשאלה זו, וגם מטעם זה יש לדחות את ההשגה.

עמדת הוועדה מקובלת עלי, וההחלטה להימנע מלהכיר גם בתשובה ב' כתשובה נכונה הינה החלטה המצויה במתחם הסבירות, שכן, כאמור לעיל, על מנת להגיע למסקנה כי גם תשובה ב' נכונה, יש להניח כי לא נקבע בהסכם מקום לביצוע ההתחייבות. כך או כך, תשובה ג' היא תשובה נכונה במובהק, ובוודאי שהיא נכונה יותר מתשובה ב'.