לוי ואח' נ' בן יעקב ואח'

פסק דין

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופט אטדגי בה"פ 200732-08 ביום 18.4.10, במסגרתו נקבע כי למשיבים זיקת הנאה בחלק מנכס ברח' סירקין 13 בתל-אביב, הידוע כחלקה 743 בגוש 6168 (להלן: "המקרקעין" או "הנכס").

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.בעלת המקרקעין, הקרן הקיימת לישראל, החכירה בחכירה לדורות את חלקות המשנה בבנין המצוי בנכס (להלן: "הבנין"), ואשר בו שני אגפים; האחד משמש למגורים, וחלקו האחר למשרדים ולמסחר. המערערים הם דיירים ובעלי זכויות בבניין, ואילו המשיבים הם בעלי זכיות חכירה במחסן בקומת קרקע בבית המשותף (להלן: "המחסן"), כאשר בכניסה למחסן המשיבים מצוי שטח המחלוקת.

2.בנכס חניות אשר כולן, למעט שתיים, צמודות לחלק מהחוכרים ורשומות על שמם בהתאם. יתרת שטח הנכס, שאינה משמשת לחניות, מהווה רכוש משותף (להלן: "השטח המשותף"). שטח המריבה נשוא הערעור (להלן: "שטח המחלוקת"), הינו חלק מהשטח המשותף הצמוד למחסן הרשום על שם המשיבים, וגודלו כגודל חניה ממוצעת (כ-20 מ"ר). המחסן שימש את המשיבים לצורך אחסנת ממתקים במסגרת עסקו של המשיב 1, וזאת כמעט עד למועד הגשת התובענה נשוא הערעור לבית משפט קמא.

3.המשיבים, טענו בפני בית משפט קמא כי מאז חכירת המחסן על ידם, לפני למעלה משלושים שנה, שטח המחלוקת שימש אותם בימי חול ובשעות מוגדרות לצורך פריקה וטעינה של סחורה (להלן: השימוש בשטח המחלוקת"). לאור השימוש הממושך על ידם כאמור, עתרו המשיבים לבית המשפט לקבלת פסק דין הצהרתי, לפיו למקרקעין עליהם בנוי המחסן, זיקת הנאה ביחס לשימוש שנעשה בשטח המחלוקת במרוצת השנים. מנגד טענו המערערים כי השימוש שנעשה על ידי המשיבים בשטח נשוא המחלוקת, המהווה רכוש משותף, הוא שימוש שאינו כדין, המהווה הסגת גבול. עוד נטען על ידם כי השימוש, מעבר להיותו הסגת גבול, מהווה גם מטרד ומפריע לכניסה ויציאה של רכבים למגרש וממנו.

4.בית משפט קמא קיבל את התובענה, ונתן פסק דין הצהרתי כמבוקש לפיו מקרקעי המשיבים עליהם בנוי המחסן (תת חלקה 4) זכאים לזיקת הנאה מכח שנים, המאפשרת חניה בחלקת הקרקע הסמוכה למחסן (שטח המחלוקת) לצורך פריקה וטעינה של סחורה בימי חול ובשעות מוגדרות. עוד קבע בית המשפט, כי בשל העובדה שעסקינן בזיקת הנאה לטובת מקרקעין, להבדיל מזיקת הנאה לטובת המשיבים הספציפיים - גם חליפי המשיבים יהיו זכאים להשתמש בזיקה זו.

על קביעותיו אלו של בית משפט קמא נסב הערעור.

טענות הצדדים בערעור

5.לטענת המערערים, לא היה מקום לקבוע כי למשיבים זיקת הנאה בשטח המחלוקת. המשיבים לא הביאו ראיות באשר לשימוש בשטח נשוא המחלוקת על ידם לאורך למעלה משלושים שנה כפי שנטען על ידם, וקביעתו של בית המשפט מנוגדת לעובדה כי הוגשה כנגד המשיבים תביעה לסילוק יד בשנת 1995 (ת.א. 67731/94), דבר שמוכיח כי סמוך למועד זה החלו המשיבים לעשות שימוש בשטח נשוא המחלוקת. אשר לזכויותיהם של המשיבים בשטח נשוא המחלוקת, אליבא דמערערים עסקינן בזכויות של בעלי רישיון חינם, הניתן לביטול בכל עת על ידי בעל המקרקעין. בהקשר זה מפנים המערערים למסמך שניתן למשיבים על ידי ועד הבניין, בו לטענתם מובעת הסכמה של הועד לשימוש במקרקעין.

המערערים טוענים כי פסק הדין של בית משפט קמא ניתן בהעדר סמכות עניינית, שכן עתירת המשיבים לסעד הצהרתי באשר לקיומה של זיקת הנאה היא בגדר "תביעות אחרות במקרקעין" ובסמכותו של בית המשפט המחוזי.

לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא בשקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים למחלוקת דנא, ובכלל זה שגה בכך שלא נתן דעתו לכך שזיקת ההנאה המאפשרת חניה בשטח שמשותף לכלל הדיירים, המהווה דרך מעבר לכניסת ויציאת רכבים ממגרש החניה של הבית המשותף – ולגביו נקבע על ידי המפקחת על רישום המקרקעין בפסק דין חלוט, כי ניתן להקצות חניות רק בשטחי החניות ולא בשום מקום אחר במקרקעין, כאשר מדובר במעבר המהווה סיכון תחבורתי, ומונע מהמשיבים לעשות שימוש בחניות שבבעלותם. עוד לטענתם, שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שדרישת המשיבים לקיומה של זיקת הנאה אינה נובעת מכורח, שכן הם אינם מפעילים עוד את המחסן, ובכל מקרה עומדות להם דרכים חלופיות למעבר ולפריקה וקבלת סחורה, ובין היתר, הוצע למשיבים לשכור חניה הצמודה למחסן בשכירות נמוכה והם סירבו לכך. כך גם התעלם בית המשפט מכך שהמשיבים ידעו בזמן בו רכשו את המחסן מהו ייעודו ושימושו, ויכלו לו רצו בכך, לרכוש חניה כפי שרכשו יתר בעלי הזכויות במקרקעין.

המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבים הינם דירים בעלי זכויות רשומות בנכס, כאשר מכח זכויות אלו הם גם בעלי זכות חזקה ברכוש המשותף, ובכלל זה גם בשטח המחלוקת. משמעות האמור היא כי היותם של המשיבים מחזיקים במקרקעין מונעת גיבושה של זיקת הנאה לפי דין, שכן תנאי לגיבושה של זיקת הנאה הוא שהזכות הנטענת לא תהא זכות אשר יש בה משום חזקה במקרקעין הכפופים. עוד לטענתם, שימושם של המשיבים במקרקעין נעשה בהסכמה ומכח רשות שניתנה להם מועד הבית, כאשר קיומה של רשות כדבעי מונעת אף היא גיבושה של זיקת הנאה מכח שנים שתנאי להתקיימותה הוא, בין היתר, שימוש נוגד במקרקעין הכפופים.

לבסוף טוענים המערערים, כי גם אם ניתנה למשיבים זכות שימוש במקרקעין, הרי עסקינן בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה ואינה צמודה למקרקעין, ולכל היותר רק המשיב 1 יכול להנות ממנה, ומשעה שהוא עצמו אינו מפעיל עוד עסק, הרי שזכותו פקעה.

6.המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם מדובר בפסק דין עובדתי, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. זאת ועוד, הוכח ונקבע על ידי בימ"ש קמא כי כל התנאים הנדרשים בחוק לקיומה של זיקת הנאה התמלאו כולן, ולטענתם אין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש שקבע את אשר קבע, דהיינו כי המשיבים השתמשו בשטח המחלוקת ברציפות ובאופן גלוי, במשך תקופה של למעלה מ- 30 שנה.

כך גם, לטענתם, אין מקום להתערב במסקנתו המשפטית של בית המשפט שקבע כי היותם בעלים משותפים של הרכוש המשותף הכולל את שטח המחלוקת אינו מונע "את זכותם לזיקת הנאה", שכן הזכות המבוקשת עולה לאין ערוך על זכותם מכח דיני השיתוף.

עוד טוענים המשיבים כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, בין היתר על סמך ביקור במקום, כי עסקינן בשימוש שאינו מגביל את תנועת הרכבים ו/או מפריע לחניות האחרות. זאת ועוד, טענותיהם של המערערים לכך שהשימוש בשטח המחלוקת מהווה מטרד, נטענו בעלמא ובניגוד להגיון, שכן שטח המחלוקת מצוי באזור מסחרי, ולכן השימוש שנעשה בו על ידי המשיבים הוא שיגרתי וסביר.

באשר לטענת המערערים כי פסק הדין ניתן בהעדר סמכות עניינית, טוענים המשיבים כי פסק הדין ניתן בסמכות מלאה, לאחר שהמערערים הם אלה שטענו שלביהמ"ש המחוזי אין סמכות עניינית לדון בתובענה, והתיק הועבר לבית משפט השלום בהתאם להחלטת כב' השופט בנימיני, וההלכה היא כי ביהמ"ש "לא יעבירנו עוד".