לוי ואח' נ' איפראימוב

פסק דין

1. תביעה לפינוי מושכר, שהוא חנות ברח' סמילנסקי 28 בנתניה.

המשכירים הם האחים רונן ואלדד לוי. הם השכירו את החנות לנתבעת, גב' פולינה אפראימוב, החל מיום 1.7.09. תקופת השכירות הראשונה היתה לשנה. בחוזה השכירות נקבעה אפשרות למספר תקופות הארכה (תקופות אופציה), כל אחת מהן בת שנה. המימוש של כל תקופת אופציה הותנה במספר תנאים, ובהם - כי השוכרת תמציא קבלות בדבר ביצוע כל התשלומים שחלים עליה על פי החוזה, וכי דמי השכירות לשנת האופציה ותנאי התשלום ייקבעו, לגבי כל תקופת אופציה, על פי שווי השוק כפי שיהא באותה עת.

בחוזה השכירות נאמר כי ה"ה רונן ואלדד לוי הם בעלי המושכר, והם הוגדרו בחוזה כ"משכיר", למרות שעל פי נסח הטאבו המושכר הוא בבעלותו של רונן בלבד.

רונן אינו מתגורר בארץ, והוא ייפה את כוחו של אביו, מר ניסים לוי (להלן: האב), לטפל מטעמו בכל ענייני המושכר (יפוי כוח נוטריוני משנת 2004).

2.אין מחלוקת כי בתום שנת השכירות הראשונה מימשה הנתבעת את תקופת האופציה הראשונה, באופן שהשכירות הוארכה עד יום 30.6.11.

מימוש תקופת האופציה הראשונה מצא ביטוי בחידוש חוזה השכירות. הצדדים ביצעו חידוש זה על גבי מסמך החוזה המקורי, תוך שינויי-מועדים מותאמים ותוך הכנסת השינויים שנדרשו עקב העלאת שכר הדירה החודשי, בתקופת אופציה זו, מ- 2,500 ₪ ל-2,700 ₪.

כמו כן נרשם בכתב ידה של הנתבעת, בסעיף 35 לחוזה: "לפני סיום שנת אופציה מ- 1.7.10 עד 30.6.11, 3 חודשים מראש, על המשכיר ועל השוכר לתאם ביניהם את הסכם השכירות לשנת 2011".

הנתבעת אישרה דברים אלה בעדותה (בעמ' 13 - 14 לפר') ואישרה כי תנאי החוזה המקורי נותרו בעינם בתקופת האופציה הראשונה, ועל כן השתמשו הצדדים במסמך החוזה המקורי, שבו הוכנסו שינויי-ההתאמה, והתוספת בכתב ידה של הנתבעת, כאמור לעיל.

3.המחלוקת נסבה על תקופת האופציה השנייה, מיום 1.7.11 עד יום 30.6.12.

התביעה לפינוי המושכר הוגשה תחילה על ידי רונן לוי בלבד, באמצעות האב.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת הודיעה לתובע במפורש, שאינה מעוניינת לממש תקופת אופציה שנייה, וכי תפנה את המושכר עד יום 30.6.11. התובע אף טען כי הנתבעת שכרה חנות אחרת. עוד טען התובע כי בהסתמך על הודעה זו של הנתבעת הוא השכיר את החנות לאחר, החל מיום 1.7.11.

ביום 19.6.11 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב, ובו הדגיש את הדברים הללו והתרה בנתבעת כי עליה לפנות את החנות עד יום 30.6.11.

באותו יום שיגרה הנתבעת אל המשכירים מכתב (להלן: מכתב הנתבעת), ובו הודיעה למשכירים כי היא מממשת את תקופת האופציה השנייה, לאחר שלטענתה קיימה את כל התחייבויותיה על פי חוזה השכירות.

ביום 21.6.11 השיב ב"כ התובע לנתבעת במכתב שבו נאמר כי מכתב הנתבעת נכתב תוך "תרמית, עורמה, חוסר תום לב וחוסר הגינות מינימלית", לנוכח הודעתה כי אינה מעוניינת לממש את תקופת האופציה השנייה. במכתב זה דורש ב"כ התובע מהנתבעת לחזור בה ממכתב הנתבעת (ובמשתמע - לפנות את המושכר במועד), ומתרה בה שאם לא כן, יינקטו צעדים לפינוייה המיידי מהמושכר.

הנתבעת לא פינתה את המושכר ביום 30.6.11, ולפיכך הוגשה התביעה לפינוי המושכר ביום 3.7.11. תביעה זו הוגשה על ידי המשכיר רונן לוי בלבד, באמצעות מיופה כוחו, האב.

4.בכתב ההגנה ובתצהירה שצורף אליו טענה הנתבעת כי לא זו בלבד שהיא לא הודיעה למשכירים כי אין ברצונה להאריך את השכירות לתקופת אופציה שנייה, אלא ההיפך מכך: היא סיכמה עם המשכיר, מר אלדד לוי, את דבר מימוש האופציה השנייה ואף סיכמה עמו כי דמי השכירות לא יועלו.

הנתבעת אף שלחה אל אלדד שיק לתשלום דמי השכירות עבור חודש יולי 2011 (החודש הראשון לתקופת האופציה השנייה), אך המשכירים לא פרעו שיק זה והחזירו אותו לנתבעת.

הנתבעת, לשיטתה, טענה כי היא מימשה את תקופת האופציה השנייה ומחזיקה במושכר כדין, מכוח חוזה שכירות תקף, ולפיכך ביקשה לדחות את התביעה לפינוי המושכר.

5.לדיון הראשון, ביום 2.10.11 התייצב אף מר אלדד לוי, למרות שאותה עת הוא לא היה בעל דין בתיק. משהועמד על גירסת ההגנה של הנתבעת, ביקש אלדד להצטרף כתובע לתביעה לפינוי המושכר. בדיון זה לא היה האב מיוצג, ולא היה לו הסבר להגשת התביעה על ידיו בלבד (מטעם רונן לוי), למרות ששני בניו, אלדד ורונן, הוצגו בחוזה השכירות כבעלי הנכס והוגדרו שם, יחדיו, כ"משכיר".