לוי(אחר/נוסף) נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, אשר ניתנה ביום 14.11.11 ע"י השופט רננה גלפז מוקדי בתיק מ"ת 26130-06-11.

בית משפט השלום קיבל את בקשת העורר באופן חלקי והקל בתנאי שחרורו של העורר.

העורר נעצר ביום 12.6.11 בעקבות תלונה שהוגשה נגדו והחקירה הביאה להגשת כתב אישום בת"פ (שלום חיפה) 26146-06-11 (להלן: "התיק העיקרי"), שבו ייחסה לו המשיבה, ביחד עם אחרים, עבירה של התפרצות בצוותא לבית מגורים/ בית תפילה, עבירה לפי סעיף 406 (ב) ביחד עם סעיף 29 (ב) הכל לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

בד בבד עם הגשת כתב אישום הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים.

העורר שוחרר ביום 16.6.11 בהסכמת המשיבה לחלופת מעצר בית ובפיקוח איזוק אלקטרוני.

העורר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והדיון בעניינו נדחה ליום 30.1.12 לשם קבלת תסקיר שרות המבחן ולשמיעת טיעונים לעונש.

בית משפט השלום דחה את בקשת העורר כשהוא קובע כי:

"...אכן עניינו של המשיב כאן (העורר) צריך להיות דומה לעניינו של נדב, אשר כפי שנמסר לי שוחרר כליל ממעצר הבית. יחד עם זאת אותו נדב משרת בצבא, יש לו עיסוק לאורך שעות היום, דבר שלא הוצג ע"י המבקש כאן היום."

בית משפט השלום הוסיף וכתב בהחלטתו כי:

"... בשים לב לחלוף הזמן ולכך שלא דווח על כל הפרה שהיא, העדר עבר פלילי, העובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק, גילו הצעיר של המבקש, נוכח שני המעורבים הנוספים, אני סבורה שיש להקל במידת מה את מעצר הבית של המבקש, לכן אני מורה כי המבקש יוכל לצאת את ביתו מדי יום בין השעות 10:00 – 14:00".

על החלטה זו מופנה הערר שבפניי.

העורר טוען כי היה על בית משפט השלום להשוות את תנאי שחרורו לתנאים בהם מצויים יתר הנאשמים ומשלא עשה כן, פעל בניגוד לעקרון האוסר אפליה בין נאשמים גם בהליכי מעצר, ומחייב איזון ושוויון בינם, במידה והאישומים המיוחסים להם ונסיבותיהם, לרבות עברם, דומים.

לדעת הסנגור אין כל שוני בין העורר לבין יתר הנאשמים ומכאן שאבחנתו של בית משפט השלום אינה צודקת ויוצרת אפלייה קיצונית ביניהם.

הסנגור הפנה לנסיבות האישיות, לגילו הצעיר, לעברו הנקי ולכך שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק וכי מאז שחרורו לא הפר את תנאי השחרור.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר. לדעת המשיבה על העורר להציג נתונים ביחס למקום עבודה כלשהוא במידה והתקבל לעבודה כזו ומכאן שקביעת בית משפט השלום שקיימת אבחנה ממשית בין העורר לבין האחר, משום שהאחרון משרת בצה"ל, היא אבחנה נכונה וראויה.

ב"כ המשיבה הפנה לכך שבית משפט השלום ביקש לקבל נתונים ביחס למסגרת בה ישהה העורר מחוץ לתנאי מעצר הבית כגון מקום עבודה ונתונים אלו לא היו. לכן כאשר בית משפט השלום ערך אבחנה בינו לבין נדב המשרת בצה"ל, מצא בצדק ,כי אין מדובר באפליה בין שווים.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט השלום, בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערר.

בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי עניינו של העורר אינו שונה מעניינו של נדב אשר "שוחרר כליל ממעצר הבית", וכי על יסוד קביעה זו ובהתחשב גם בנימוקים האחרים שפרט בהחלטת בימ"ש קמא - שורות 30-31 בעמ' 4 וכאמור בעמ' 5, נראה לי כי היה על בית המשפט לקבל את הבקשה ולנהוג בעורר כפי שעשה בעניינו של נדב.

המדובר בנאשמים באותה פרשה כאשר התנאים הן של נסיבות העבירה והן של הנסיבות האישיות, דומים ולכן לא היה מקום לדחות את בקשתו.