לוזון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העורר נולד בשנת 1932 בטריפולי בלוב, תבע הכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), נדחה ועורר בפנינו על ההחלטה.

גרסת העורר על קורותיו בתקופת הרדיפות:

יוער כי הגרסה הנטענת ע"י העורר בהצהרה אינה תואמת בפרטיה לעדות שמסר בפני הוועדה כפי שיפורט בהמשך. בא כוחו טוען כי הגרסה הנכונה היא המאוחרת שכן בראשונה שורבבו עובדות מוטעות ע"י מי שכתב את ההצהרה עבור העורר.

תמצית ההצהרה:

כניסת הגרמנים לטריפולי הביאה להטלת גזירות על היהודים ועוררה בהלה בקרבם. אבי העורר נלקח למחנה עבודה בסידי עזאז ונשאר שם 8 חודשים ואילו אימו ברחה עם שני ילדיה לבנגאזי, משם לכפר דרנה ולבסוף לזוארה והסתתרה בכפרים מפחד הגרמנים.

בהמשך מתאר העורר את התנאים קשים והסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו באותה תקופה.

עוד כתב בהצהרתו, כי בית המשפחה בטריפולי נהרס והמשפחה נאלצה לחפש מקום מגורים אחר.

עיקרי העדות:

אביו נשלח למחנה עבודה ובני המשפחה הנותרים נדדו ממקום למקום מפחד הגרמנים. העורר הבהיר כי המשפחה לא ברחה לבנגאזי אלא גרו בעיר לפני המלחמה בזמן שאביו עבד שם. הם חזרו להתגורר בטריפולי ורק אז אביו נלקח לעבודת כפייה.

דיון

א. ב"כ העורר טען בסיכומיו: "...מבקש לראות בפרשת בנגאזי טעות. עילת הנרדפות של העורר – בריחה מפחד הגרמנים ממתח מירבי וקיצוני שנבע מלקיחת האב למחנה עבודה והלקיחה נעשתה באלימות." (עמ' 3 ש' 3- 5).

המשיבה מבקשת לדחות את הערר משני טעמים: אין לתת אמון בגרסת העורר בשל הסתירות שבה ומשום שסיפור קורותיו אינו מגלה עילת נרדפות.

ב. העורר מתנער מהסתירות שבגרסתו ותולה אותן במי שעזר לו במילוי ההצהרה. הסברו של העורר לוקה בחוסר אמינות מאחר ומלבד היותו חתום על ההצהרה, הבריחה לבנגאזי צויינה במפורש פעמיים: בסעיף 6 בו נדרש לפרט את המקומות בהם שהה בתקופת המלחמה ובחלק הכללי בו התבקש לספר קורותיו. לאור האמור לעיל, הטעות לה טוען העורר, בלתי מתקבלת על הדעת והסברו נדחה.

ג. לטעמנו, שינו הגרסה בא לאחר שהעורר למד במרוצת 10 השנים שעברו מהגשת התביעה ועד לשמיעת הערר, כי בריחה מטריפולי לבנגאזי בלתי סבירה בשל המרחק הגיאוגרפי בין שתי הערים ולאור הידע ההיסטורי שהצטבר לפיו יהודי בנגאזי נרדפו ע"י הגרמנים בגלל חשד לשיתוף פעולה עם הבריטים, ולכן לא סביר שמשפחת העורר ברחה מטריפולי לבנגאזי.

ד. ועתה נתייחס לטענה כי העורר היה עד לאלימות שננקטה כלפי אביו בעת לקיחתו למחנה עבודה.

עיון בגרסאותיו של העורר מגלה כי טענה ממין זה לא נטענה על ידו כלל ונשמעה לראשונה מפי בא כוחו עו"ד ידיד בסיכומים. עורך הדין המלומד גורס כי כל אימת שנאמר ע"י עורר פלוני כי בן משפחתו "נלקח" למחנה עבודה, יש להסיק כי "הלקיחה", כוללת בחובה אקט אלים המחיל על עצמו את סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני וזאת לפי הלכת היסוד בסוגיה זו שנפסקה בע"א 528/75 קרולה אברמוביץ נ' הרשות המוסמכת.

אין בידינו לאמץ גישה זו. על עורר הטוען לנרדפות בהסתמך על היותו עד לאלימות הננקטת כלפי בן משפחה קרוב, לתאר את האירוע ולו בקווים כליים, ולהתייחס לטראומה-פגיעה נפשית שנגרמה לו עצמו ובגללה הוא טוען לנכות. לפי שורת ההיגיון ובהתבסס על עדויות של עוררים שהעידו בפנינו, לא אחת "לקיחת" אדם למחנה עבודה משמעה, פשוטו כמשמעו, העברתו מביתו או ממקום הריכוז לשם הגיע בעצמו, ללא נקיטת אמצעים אלימים, גם אם ברור לנו שהפשיסטים האיטלקים והחיילים הגרמנים לא נהגו בעדינות יתרה עם מגויסי העבודה.

אנו שומעים לא אחת כי במקרים אחרים, התנגדות מצד המגויס או בני משפחתו גררה תגובה אלימה מצד החיילים או השוטרים, אולם אין להניח התרחשות כזו ופגיעה נפשית בעקבותיה כמובנות מאליהן בכל מקרה.

ה. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערר על שתי העילות; לא הוכח שאבי העורר נלקח מביתו באלימות ולאור האמור בסעיף ב' לעיל, לא נוכל לקבל דברי העורר כי המשפחה ברחה מטריפולי ואם כן מפחד הגרמנים. נעיר, כי לגרסת העורר בהצהרה, המשפחה חיפשה מקום מגורים לאחר שביתה נהרס וקיימת אפשרות שאם יצאו מטריפולי, המטרה היתה חיפוש מקום מגורים.