לוזון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

בפנינו שני עררים, האחד (621-06-09) עוסק בערר על החלטת הרשות בכל הנוגע להכרה בעוררת כזכאית לתגמולים מכוח החוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה ברם בדיון הצהירה העוררת באמצעות ב"כ שהיא חוזרת בה מהערר הנ"ל ומבקשת לדון בערר השני (18263-05-09) שהינו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נוכח מועד עלייתה לישראל בשנת 1949.

טענה לעוצר חלקי

נתחיל בדיון בטענת העוררת שהיה עוצר חלקי באזור בו חיה (מסלאתה), לא הוכח וגם לא הובאו עדים לעניין ולא ידוע מספרי ההיסטוריה שהעוצר היה מכוון רק לאוכלוסיה היהודית-דרישת סף המהווה תנאי להכרה ולכן לאור נטלי ההוכחה המוטלים על העוררת יש לקבוע שהיא לא עמדה בנטל.

יש מקום לציין שבטופס התביעה הראשון למרות שניתנה בו גרסה מפורטת,אין כלל התייחסות לעילת העוצר ולמעט התייחסות כללית לריכוז יהודים לצורך "חיטוי" מחשש למחלות שונות,דבר שאינו עולה כדי "עוצר".

נוכח הקושי להציל עובדות ופרטים מפי העוררת ומרחק השנים מהמאורעות הרלבנטיים,מהווים המקורות ההיסטוריים בסיס ועוגן להכרעה בעררים אלו, אחד המקורות המהימנים שזכה להכרה מפורשת בפסיקה הוא פנקס הקהילות (בנוגע לכל הקהילות ובכל התפוצות שאליהן הפנקס על כרכיו השונים מתייחס).

בפנינו עומד אחד הכרכים המעודכנים ביותר-פנקס קהילות לוב תוניס מהדורה שלישית ומתוקנת תשס"ח. משפונים אנו לערך מסלאתה בפנקס (והדבר נכון בעצם גם לכלל אזור טריפוליטניה המורחב),עולה כי קהילת מסלאתה לא סבלה מגזרות מיוחדות,אין אזכור לעוצר מיוחד על יהודים,בוודאי לא לעוצר כזה שנדרש היום לאחר פרשת הרשקו קרי עוצר על פיו צו רשמי החל על יהודים בלבד ואשר הוא עוצר ממושך,עקבי וכזה שיכול להיחשב ל"שלילת חירות" בפירושה המשפטי לצורך כניסה לגדרו של החוק.

משכך אין אנו יכולים לקבל את הערר ולהכיר בעוררת כמי שזכאית עפ"י עילת העוצר.

הטענה להחלת הלכת הפחד

עניין זה של החלת הלכת הפחד על יהודי לוב נדון בהמוני עררים כאשר העקרונות סוכמו והותוו בפסק הדין בעניין ו"ע 3571/02 בפרשת ברנס ויקטור ו-217 עוררים אחרים ואשר זכה להכרה ולחיזוק מאוחר יותר הן בבית המשפט המחוזי בעררים בעניין יעקב חסון והן בפסיקה רבה מאוחרת יותר.

הכלל כיום הוא שבריחת היהודים באזור לוב בכלל ובאזור טריפוליטניה בפרט אינה נכנסת לגדרה של הלכת הפחד אם כי יתכן שבמקרים ספציפיים לא תישלל האפשרות שבריחת יהודים בלוב תענה על דרישות הלכת הפחד.

העוררת טענה בטופס התביעה ש"הגרמנים הזמינו את כל הגברים לבדיקות רפואיות בטרם לקיחתם למחנה הכפייה הסמוך בסידי עזאז". היא מוסיפה ש"אכן לא היו הפצצות בעיר מסלתא אולם השיירות הארוכות של יהודים שהוגלו למחנות בריכוז "גאדו" וכי הידיעות על גורל הגברים היהודים ששהו במחנה הכפייה בסידי עזאז גרמו לנו לחרדה לגורל המצפה לנו...".

אין ספק שהיה פחד וחרדה ליהודים שגרים באיזור הנ"ל אולם השאלה האם הפחד הוא זה שהביא את משפחתה של העוררת לברוח לכפרים הסמוכים,זאת מהפן הסובייקטיבי והאם היה לכך גם יסוד אובייקטיבי שנדרש לצורך ההכרה.

במכתב שהגיש בנה של העוררת מצוין שלאחר אימוץ חוקי הגזע בלוב הסבא (והכוונה לאביה של העוררת) העביר את המשפחה שלו לערבים שגרים במערות וזאת על מנת שיתנו מחסה מאימת הגרמנים והאיטלקים, אולם בעדותה של העוררת בפני הוועדה היא מעידה שהבריחה הייתה גם מהפחד מערבים אשר כפו התאסלמות על הבחורות היהודיות בעיקר,עניין זה לכאורה יוצר ניגוד לוגי,מאידך לאן ניתן לברוח? לא היה "כפר יהודי" חסין מערבים או איטלקים או גרמנים.

יאמר שהתלבטנו לא מעט בבחינת היסוד האובייקטיבי של הלכת הפחד,היסוד הסובייקטיבי הוכח בפנינו די הצורך.

הרי יהודי מסלאתה לא נלקחו בסופו של דבר למחנות העבודה ,גורל זה לא ציפה להם,מנגד נכפו עליהם (על הגברים מגיל 18) בדיקות רפואיות לצורך בדיקת התאמתם לשליחה למחנות. ניתן היה לראות בהם לפחות באותה נקודת זמן היסטורית כמי שסיכוייו להישלח למחנות העבודה הם ממשיים ומוחשיים. דבר זה מחזק במשהו את היסוד האובייקטיבי ואם לא נסתרה טענת העוררת כי אביה ברח והבריח את משפחתו מפחד שליחתו למחנות,יש בכך צעד לקראת הכרתה כמי שחלה עליה הלכת הפחד.

יסוד נוסף שנטען הוא הפחד מחטיפות נשים והתאסלמות. מוכר מקרה אחד כזה במסלאתה בזמן השואה שנגמר בכי טוב מבחינתה של האשה שנחטפה אך פחות טוב מבחינת הקהילה שסבלה פרעות מערביי הסביבה.

יש לומר,חטיפת נשים לצורך נישואין כמו גם התאסלמות אינם יסודות נציונאל סוציאליסטים,יש להניח שהנאצים "אהבו" ערבים מוסלמים כמעט כמו ש"אהבו" יהודים,יש להניח שהם לא עודדו "ריבוי" ערבי מוסלמי על דרך של חטיפת נשים יהודיות,עובדה שהדבר גם לא היה נפוץ אלא נדיר ביותר. גם הפרעות שבאו לאחר תום מלחמת העולם השנייה מעידות כי אותה גישה אנטי יהודית והניסיון לאסלם יהודים,מקורם לאו דווקא בשלטון הנאצי והשפעתו.

אלא שלא ניתן להתעלם מכך שלשלטון הנאצי הייתה השפעה גם על האוכלוסייה הערבית שפירשה את הדברים בדרכה וכלפי היהודים,הדבר מאוזכר גם בפנקס הקהילות ובסופו של דבר מהווה את אותו חיזוק נוסף שמבסס,באופן חריג וספציפי,את היסוד האובייקטיבי שנדרש להחלת הלכת הפחד בעניינו.

ניתן לציין שבריחה שחוותה העוררת לא הייתה זמנית לכמה שעות או ימים אלא הייתה ממושכת.