לוגוביק נ' שר הפנים

פסק דין

1.עתירה זו תוקפת את סירובו של משרד הפנים להעניק לעותר 2 (להלן – העותר), יליד 1979, מעמד של תושב ישראל מכוח היותו נין ליהודי. עותרת 1 (להלן – העותרת), אמו של העותר, ילידת 1960, קיבלה את אזרחותה הישראלית בעת עלייתה ארצה בשנת 1999 מכוח היותה נכדה ליהודי (סעיף 4א(א) לחוק השבות, תש"י-1950).

2.נוהל משרד הפנים מס' 5.2.0027 (להלן – הנוהל) מסדיר את "הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי". תנאי למתן מעמד על פי הנוהל הוא שגילו של המבקש אינו עולה על 18 שנים, ושהמבקש "הגיע ארצה עם הוריו שנרשמו כעולים". בהתקיים תנאים אלה זכאי המבקש לתושבות ארעית מסוג א/5 למשך שלוש שנים ולאחריהן אזרחות ישראלית או רישיון לישיבת קבע בישראל.

3.העותרת עלתה לישראל יחד עם אמה (אף היא זכאית שבות) בחודש יולי 1999 בלא שהעותר הצטרף אליהן. קרוב לשנתיים לאחר מכן, ביום 15.4.01, הגישה העותרת עבור העותר בקשה לאשרת תייר מסוג ב/2. העותר נכנס לישראל באשרה זו ביום 18.11.01, בהיותו כבן למעלה מ-22 שנים. העותר נשאר בישראל לאחר תום שלושת חודשי האשרה. בחודש ינואר 2004 אישר ראש מינהל האוכלוסין להעניק לעותר אשרת עובד זמני מסוג ב/1 למשך שנה לאחר שישלם קנס בגין שהיית יתר של 11 חודשים. אשרה זו ניתנה לעותר ביום 14.4.04. מאז פקיעתה ביום 14.4.05 ועד סמוך לאחר הגשת העתירה, המשיך העותר לשהות בישראל שלא כדין. ביום 19.1.09 ניתן צו ביניים האוסר את הרחקתו מישראל עד להחלטה אחרת.

4.ביום 21.6.05 הגיש העותר בקשה לאשרת ביקור מסוג ב/1. הבקשה נדחתה ביום 1.9.05 בנימוק שהעותר אינו עומד בקריטריונים לקבלת מעמד בישראל. בקשה נוספת שהגיש העותר ביום 14.12.06 נדחתה ביום 26.12.06. ביום 30.10.07 פנתה ב"כ העותרים למשרד הפנים בבקשה להעניק לעותר רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5. במכתב נטען, לראשונה, כי עובר לעליית העותרת ואמה לישראל בשנת 1999 פנתה המשפחה לקונסול ישראל ברוסיה, מר וינטראוב, בבקשה לצרף את העותר לאמו ולסבתו, אך הקונסול הציע שהאם והסבתא יעלו ארצה ויפעלו מישראל לכניסתו של העותר, כפי שארע בפועל. בקשתה הנ"ל של ב"כ העותרים נדחתה על ידי משרד הפנים ביום 20.12.07.

5.העותרים טוענים כי סירוב המשיבים להעניק לעותר מעמד בישראל פוגע בזכות לאיחוד התא המשפחתי הגרעיני עם העותר, בנה היחיד של העותרת, שננטש על ידי אביו הביולוגי עוד לפני לידתו ושאין לו כל קרוב משפחה אחר זולת אמו, סבתו ודודתו, כולן אזרחיות ישראל. זכות זו להגנה על שלמות התא המשפחתי הנה חלק מתקנת הציבור ומקופלת בהוראת חוק השבות המקנה אזרחות ישראלית לבני משפחה של יהודים. זאת בנוסף לצורך החיוני של העותרת ואמה, שתיהן נשים בודדות וחולות, שהעותר יוסיף לשהות לצדן, לסעוד אותן ולסייע בכלכלתן לנוכח העובדה שהכסף המתקבל מקצבאות הביטוח הלאומי אינו מספיק כדי מחייתן. לטענת העותרים, רק הנחייתו המוטעית של קונסול ישראל ברוסיה, שניתנה בניגוד לנוהל, לפיה על העותרת להסדיר את מעמדו של העותר לאחר שתעלה ארצה, היא שגרמה לעותרת להגיע לארץ בשנת 1999 ללא העותר. בעת העלייה ארצה לא הייתה מניעה ליציאת העותר מרוסיה, שכן הוא השתחרר אז בגיל 19 שחרור מוקדם משירות צבאי בברית המועצות על מנת לטפל בעותרת שסבלה מבריאות לקויה, והיה סמוך על שולחנה. מיד לאחר הגעתה ארצה פעלה העותרת בכל דרך אפשרית להסדרת המעמד. בקשה שהגישה במינהל האוכלוסין בחולון להזמנת העותר לישראל סורבה, אם כי החלטת הסירוב לא נשמרה אצלה. המאמצים נשאו פרי רק בשנת 2001, עת הקונסול ברוסיה התחלף וכניסת העותר לישראל אושרה. העותרים טוענים כי בנסיבות המתוארות ולנוכח המצב הייחודי אליו נקלעו, המועד הקובע להחלת הנוהל על העותר הנו מועד הגשת בקשת העותרת ואמה לעלייה לישראל בשנת 1999. במועד זה היה העותר זכאי למעמד בישראל על פי הנוהל, שכן באותה תקופה הגיל המרבי שנקבע בנוהל לזכאות למעמד היה 20 ולא 18 שנים כפי שהדבר הוא כיום בנוהל החדש שנכנס לתוקף ביום 1.8.05 ושתחולתו אינה רטרואקטיבית. בכל מקרה, גם בהעדר תחולה לנוהל הישן, היה על המשיבים לראות בעותר מקרה חריג המצדיק מתן מעמד מטעמים הומניטאריים כלליים, ולצורך זה לבחון את יכולתה של העותרת להתקיים ללא בנה. בחינה כזאת כלל לא נערכה. עוד נטען כי לא היה מקום לקביעת משרד הפנים בהחלטותיו כי בקשת העותר נדחתה עוד בשנת 2002, שעה שבשנת 2004 ניתנה לו אשרה ארעית למשך שנה; ולא היה מקום להימנעות המשיבים מבירור הטענה העובדתית בדבר בקשת העותרת מהקונסול ברוסיה שהעותר יעלה לארץ יחד עמה.

6.המשיבים סבורים כי לא נפל כל פגם בהחלטותיהם. לשיטת המשיבים, כאשר העותרת פנתה בשנת 1999 לקונסוליה הישראלית ברוסיה היא ביקשה לעלות ארצה עם אמה בלבד ולא עם העותר. הקונסול דאז, מר וינטראוב, נפטר בינתיים. בהיותו מודע לנהלים, אין זה מתקבל על הדעת שהקונסול וינטראוב הנחה את העותרת לפעול בניגוד לנהלים. העותרת פנתה לראשונה בבקשה להתרת ביקורו של העותר בישראל למעלה משנה וחצי לאחר עלייתה. באותה עת לא היה העותר זכאי למעמד על פי הנוהל, הן לנוכח גילו (מעל 21) והן משום שלא הגיע לארץ יחד עם אמו-העותרת בעת עלייתה. בהינתן עובדות אלו, העדר הזכאות עולה בקנה אחד עם תכליתו של הנוהל. התכלית הנה שמירה על התא המשפחתי הקיים מקום בו ההורה זכאי השבות עולה לישראל יחד עם ילדו הקטין שאינו זכאי שבות. בשונה מילד כזה, אין לילד בגיר זכאות במישור ההומניטארי לגור יחד עם הורהו הישראלי זכאי השבות לשם שמירה על שלמות התא המשפחתי. כך גם ילד קטין שהורהו הגיע לישראל לבדו, ורק לאחר מספר שנים בהן הילד שהה בחו"ל בלעדיו ראה ההורה לנכון לבקש את הצטרפות הילד אליו בישראל. בנוסף לכל האמור טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף משני טעמים: האחד – השיהוי בהגשתה, כשנתיים לאחר דחיית בקשתו האחרונה של העותר ביום 26.12.06, וכשנה לאחר מתן התשובה ביום 20.12.07 למכתבה של ב"כ העותרים. השני – חוסר ניקיון כפיו של העותר בהימצאותו בישראל משך למעלה מארבע שנים החל מיום 14.4.05 שלא כדין.

7.שקלתי את הטענות ולא מצאתי מקום להתערב בשיקול הדעת של המשיבים. הלכה למעשה, העותרים והמשיבים אינם חלוקים באשר לדין החל, ומחלוקתם הנה עובדתית גרידא. מקובל על שני הצדדים כי אם אמנם העותרת ביקשה בשנת 1999 מהקונסוליה ברוסיה לאפשר לעותר להצטרף אליה בעלייתה לישראל, כי אז עמדה לעותר (שבאותה עת טרם מלאו לו 20 שנים) זכאות למעמד של תושב בישראל מכוח הנוהל ששרר אז, וכי זכאות זו ניתנת למימוש גם בדיעבד לאחר שהעותרת עלתה לישראל בלעדי העותר (השוו: עת"מ (י-ם) 971/05 גירין נ' שר הפנים; עת"מ (י-ם) 648/06 אורבצ'ניקוב נ' שר הפנים). דא עקא, המשיבים אינם מקבלים את גרסתה העובדתית של העותרת לפיה ביקשה מהקונסול (המכונה בפתח העתירה "נציג הסוכנות") לעלות לישראל יחד עם העותר אך נענתה על ידו כי הדבר אינו אפשרי וכי רק לאחר הגעתה לישראל תוכל לבקש את הצטרפות בנה אליה. החלטה זאת של המשיבים, שכל כולה במישור העובדתי, מצויה בתוך מתחם הסבירות ואינה לוקה בפגם מסוג הפגמים החמורים והשורשיים המצדיקים את פסילת שיקול הדעת של המשיבים והחלפתו בשיקול הדעת של בית המשפט.

למסקנה זו היה מקום גם אילו כפות המאזניים היו מעוינות מבחינת סבירות שתי הגרסאות העובדתיות הנוגדות. לא כל שכן שיש למסקנה מקום שעה ששורת נתונים תומכים בעמדה העובדתית של המשיבים: ראשית, לפי גרסת העותרת, מצופה היה ממנה להגיש מיד עם הגעתה לישראל בשנת 1999 בקשה להתרת כניסת העותר לישראל. בתיק משרד הפנים אין תיעוד בדבר הגשת בקשה כזאת אלא לראשונה בשנת 2001, קרוב לשנתיים לאחר עליית העותרת ארצה. טענת העותרת (בסעיף 15 לעתירה) כי הגישה בהזדמנות הראשונה בקשה שסורבה על ידי משרד הפנים בתשובה כתובה, לא הוכחה ואינה נתמכת במסמך כלשהו כנדרש ממי שמבקש סעד מבית המשפט ונושא בנטל הוכחת טענותיו. שנית, גם הבקשה שהוגשה על ידי העותרת בשנת 2001 לא הייתה להזמנת העותר לישראל על מנת שיצטרף אליה ואל סבתו ודודתו וישתקע כמותן בישראל, אלא בקשה לאשרת תייר קצובה בזמן קצר. שלישית, כפועל יוצא מהאמור, טענת העותרים (בסעיף 17 לעתירה) כי הגשת הבקשה התאפשרה בשנת 2001 לאחר חילופי קונסול ישראל ברוסיה, אינה נשמעת הגיונית: אם הקונסול שכיהן בשנת 1999 מסר לעותרת כי תוכל לבקש את כניסת העותר לישראל עם הגעתה לישראל, אין סיבה שהצדיקה המתנה עד לחילופיו של אותו קונסול, במיוחד כאשר הבקשה שהוגשה לבסוף היא לאשרת תייר בלבד, וכאשר צוין על גבי האשרה כי היא ניתנה באישור משרד הפנים (היינו שהקונסול אינו הגורם המאשר את מתן האשרה אלא רק מנפיק אותה). רביעית, פחות מחודש לאחר הגעת העותר ארצה פנתה העותרת ביום 10.12.01 במכתב לחברת הכנסת סופיה לנדבר, יו"ר הוועדה לפניות הציבור בכנסת, וגוללה בפניה את סיפורה ומצוקתה. אין במכתב זכר לבקשת העותרת מהקונסוליה בשנת 1999 לצרף את העותר אליה, אף לא להגשת בקשה על ידי העותרת לכניסת העותר לישראל שנדחתה. כל שנאמר במכתב הוא שהעותרת השאירה את בנה היחיד, העותר, בעיירה הנידחת נובושכטינסק, שבהיותה "כהיום מלאה באסירים חוליגנים וגופים מאוד עוינים ליהודים" מבקשת העותרת להציל את בנה על ידי השארתו בארץ. חמישית, העותרים לא היו עקביים בגרסתם ושינו אותה בפרטים מהותיים. כך, בעוד שבעתירה (המאומתת בתצהיר של העותרת) נטען (למשל בסעיף 30) כי העותרת היא זו שביקשה מהקונסול לאפשר את עלייתה לישראל יחד עם העותר, הרי במהלך הדיון בעתירה מסרה ב"כ העותרים כי "נודע לי לפני שנייה מהעותרים" כי מי שאמרה את הדברים לקונסול במוסקבה הייתה סבתו של העותר ולא אמו-העותרת, שכלל לא פגשה את הקונסול (עמ' 2 לפרוטוקול). באותה הזדמנות שינו העותרים מהעתירה גם בהוסיפם את העובדה, שאינה נזכרת בעתירה, לפיה לאחר עלייתה ארצה ניסתה העותרת להגיש בקשה להזמנת העותר לישראל אך נאמר לה שאינה יכולה לעשות כן משום שאין לה תעודת זהות כחולה אותה קיבלה בחודש דצמבר 1999. כן נטען על ידי העותרים לראשונה באותו מעמד (והכל בלא תצהיר כמתחייב בדין) לנפקותה של חותמת מסוימת בדרכונו של העותר שהוטבעה בו ברוסיה בשנת 1999 ושטיבה לא הוברר. חוסר העקביות ושינויי הגרסה אינם תורמים לאמון שניתן ליתן בגרסת העותרים ומצטרפים לכשלים הנוספים בגרסה זו אותם מניתי לעיל.

8.משלא הוכחה עילת התערבות בקביעת המשיבים כי לא התקיימו בעותר הנתונים המכניסים אותו תחת כנפי הנוהל, אין העותר זכאי לסעד המתבקש בעתירה הגם שבשנת 2004 אושרה לו אשרת עובד זמני מסוג ב/1 למשך שנה. ברי כי אשרה זו לא ניתנה במסגרת הנוהל, המזכה את מי שנכלל בו ברישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 ולאחר מכן ברישיון לישיבת קבע, ולא באשרת עובד זמני מסוג ב/1. אין לזקוף לחובת המשיבים את נכונותם ללכת לקראת העותרים ולאפשר לעותר לעבוד ולהוסיף לשהות לצד אמו וסבתו במשך תקופה קצובה. ודאי שנכונות זו של המשיבים אינה יכולה לשמש עילה להענקת מעמד לעותר מכוח הנוהל שאינו חל עליו.

9.בהעדר תחולה לנוהל, אין לעותר זכות למעמד בישראל מכוח האינטרס של איחוד המשפחה ושמירה על שלמותה. לאינטרס זה לא דאגה העותרת שעה שעלתה ארצה בשנת 1999 בלעדי העותר והותירה אותו ברוסיה. בכך הוחמצה האפשרות לדרוש את ישיבת העותר בישראל לשם מניעת פיצול המשפחה. יפים לכאן, ואף מקל וחומר (שכן בענייננו היה העותר בגיר בעת עליית אמו ארצה) הדברים שנאמרו בבג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 524, 528-527:

"העותר, שהיה קטין בעת שהגיעה אמו לישראל, לא הצטרף אליה ונשאר אצל הוריה – סבו וסבתו – כדי להמשיך וללמוד בעיר הולדתו. כעבור שלוש שנים, עם תום לימודיו בבית הספר התיכון, הגיע העותר לארץ ונכנס באשרת תייר כדי לבקר את אמו... עניינו של העותר אינו נכלל בגדר החריג של ילד שהוא קטין שנלווה להורה כאמור. התלבטנו לא מעט אם אין העותר נכלל בגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים שיש להיעתר להם מטעמים הומניטריים, בשל אופיו 'הגבולי' של עניינו, גילו הצעיר המקשה על ניתוקו מאמו. בסופו של יום לא ראינו מקום להתערב ולשנות מהחלטת המשיב, שכן לא מצאנו בה כל עילה שיש בה כדי להצדיק התערבותנו. לא מצאנו פגם במדיניות הכללית המסורה בידיו של שר הפנים ואף לא ביישומה תוך הפעלת שיקול-דעת פרטני בהתאם להנחיות שקבע השר לעצמו. מטיבה של מדיניות כזו, שהתוויית הקו התוחם את גבולותיה קשה היא. כל מקרה לעצמו הוא עולם ומלואו, והכללתו בגדר המדיניות הכללית פוגעת בציפיותיו, תקוותיו ורגשותיו של כל מבקש. כך הוא גם עניינו של העותר שלפנינו, איש צעיר לימים שהגיע לישראל כקטין ובשהותו הקצרה כאן מלאו לו 18 שנים. כעולה מההנחיה שצוטטה לעיל, לא רק בגירותו הייתה לו למכשול בעניין זה, אלא בנוסף לכך גם מכלול נסיבותיו האישיות, שכן עובר לבגרותו לא חי העותר במחיצת אמו, והוא לא נלווה אליה בבואה לישראל".

ועוד הובהר כי בנסיבות מעין אלו רשאי שר הפנים להדריך את החלטתו לא רק במצוקה האישית של המבקש אלא גם בהשלכות הרוחב הנודעות להענקת המעמד על מקרים אחרים ועל האינטרס הציבורי שבפיקוח הדוק על כניסתם והשתקעותם של זרים במדינה:

"ענייננו בעותרים בוגרים, העומדים ברשות עצמם. ככאלה לא ניתן לומר עליהם כי זכותם האלמנטרית לגור עם אמם, וכי מחובתה שלה גם כיום לחנכם ולתמוך בהם נפשית וכלכלית כשהם לידה. בכך כי שר הפנים אינו מתיר את ישיבתם קבע בארץ, אין על-כן, משום פגיעה בכבוד האדם. כנגד האינטרס של העותרים לגור בצוותא בארץ, עומד לנגד עיניו של שר הפנים השיקול שלא לפתוח פתח לכניסתם של זרים רבים, שמצבם כמצב העותרים, המתדפקים אף הם על שערי המדינה. בהחלטתו של שר הפנים שלפיה לא התקיימו בעותרים, ובאחרים דוגמתם, טעמים מיוחדים, המכניסים אותם בגדר החריגים למדיניותו הכללית, לא ניתן למצוא פגם מן הפגמים המצדיקים את התערבותנו" (בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, 20).

10.צרכיהן ההומניטאריים של העותרת ואמה נזכרו במכתב ב"כ העותרים מיום 30.10.07, אך במכתבים המאוחרים של ב"כ העותרים (מיום 6.2.08 ומיום 20.3.08) הובהר כי הבקשה היא למתן רישיון ישיבה מסוג א/5 לעותר מכוח הנוהל. בבקשה זו הכריעו המשיבים כפי שהכריעו, וכאמור, בהכרעה זו לא נמצאה הצדקה להתערבות בית המשפט.

11.לפיכך העתירה נדחית וצו הביניים מיום 19.1.09 בטל. בנסיבות המקרה לא יחויבו העותרים בהוצאות.

ניתן היום, ט"ו אלול תש"ע, 25 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: