להמן קדם נ' עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי התובעת , בגין נזקים אשר נגרמו לה , לטענתה, כפועל יוצא מדו"ח חנייה שגוי אשר נרשם לה על ידי הנתבעת.

1. לטענת התובעת ביום 31/8/05 הוטל עליה קנס בסך 500 ₪ בגין חניית רכבה במקום המיועד לחניית רכב נכה בהתאם לתמרור מודיעין ג' 43. לטענתה התמרור הנדון הוצב שלא כדין הואיל הוא הוצב במרכז החניה ולא משמאל או מימין לה וכן, הואיל ולא היתה במסגרתו הכוונה באשר לתיחום 6 המטרים המיועדים לחניית נכים (באמצעות חץ לדוגמא). זאת ועוד, לטענתה , סימון הכביש ("מעטפות החנייה") היה מחוק ומשכך, לא ניתן היה לראות כי מדובר בחנייה המיועדת לנכים. לטענת התובעת, היא הגיעה למקום בשעה שהפקח עדין רשם את הדו"ח ואולם, הוא סירב להפסיק הרישום למרות טענותיה, הואיל ולטענתו כבר החל ברישום הדו"ח והפנה אותה להגיש בקשה להישפט ככל שהיא חולקת עליו.

בגין הדו"ח הגישה התובעת בקשה להישפט ומשכך, התקיימו כנגדה הליכים ב- ה 769185/56 . בבית המשפט התקיימו מספר דיונים – דיון הקראה, דיון הוכחות ודיון המיועד להקראת הכרעת הדין.

בסיכומו של דבר , במסגרת הכרעת הדין זוכתה התובעת מאשמה.

לטענת התובעת, לא היה מקום להגיש את כתב האישום כנגדה מלכתחילה ומשעשתה כן הנתבעת ולא חזרה בה הרי שהנתבעת התרשלה . זאת ועוד, בנסיבות כאמור, לטענת התובעת, הוצב התמרור בחוסר סמכות של הנתבעת ומשכך, אף הפרה הנתבעת חובה חקוקה באופן הצבת התמרור.

אשר על כן, עותרת התובעת לפיצוי בגין כלל הנזקים אשר אירעו לה כפועל יוצא מהליך הסרק אשר ננקט כנגדה בסך כולל של 21,259 ₪.

2. לטענת הנתבעת, אין לתובעת עילת תביעה כלל ועיקר הואיל ובית המשפט לעניינים מקומיים אשר דן בעניין התובעת , זיכה את התובעת הואיל וקבע כי התובעת ביצעה את העבירה בטעות ומשכך, לא הוכח כי כתב האישום אשר הוגש היה שגוי מלכתחילה ו/או כי הצבת התמרור נעשתה על ידי הנתבעת שלא כדין.

לאור האמור, לטענת הנתבעת, לא הוכחה רשלנות של הנתבעת באופן הצבת התמרור או בעמידתה על כתב האישום.

לטענת הנתבעת, התובעת יכלה לפנות, בסיום ההליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ולעתור לפיצוי בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין ואולם, היא לא עשתה כן.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הערכאה אשר מוסמכת לדון בתוקף התמרור הינה בית המשפט לעניינים מקומיים , זה דן בנושא ולא קבע כי התמרור הוצב כדין . בכל הכבוד, בית משפט זה, אינו מהווה ערכאת ערעור לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים ומשכך, אין לו סמכות לשוב ולהידרש לטענה זו.

לאור האמור, לטענת הנתבעת , יש לדחות את התביעה.

3. בדיון אשר התקיים בפני, העידו התובעת ונציגת הנתבעת . כן, הוצגו לי על ידי התובעת, תמונות המתעדות את מיקום התמרור הרלוונטי, האופן שבו הסימון על כביש דהוי ולא ניתן להבחין בו, תמונה המתעדת את מצב הדברים כיום במקום (דהיינו שאין כל שיפור) ותמונות המתעדות את האופן הנכון שבו יש להציב את התמרור הרלוונטי.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות , הנני מוצאת כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

4.מקום של כבוד, במסגרת פסק דיני זה , יש לייחד להכרעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין התובעת אשר ניתנה ב- ה 769185/56 ביום 12/6/07, על ידי כבוד השופט שטיינמץ ומשכך, חלקה הרלוונטי יובא כלשונו. כך, בהחלטת הזיכוי של התובעת, לאחר שבית המשפט בחן את טענותיה, קובע בית המשפט , בעמ' 4 להכרעת הדין , כי :

"סבורני שמאחר שמשני עברי התמרור מימינו ומשמאלו מצויים רישומים דהויים על הכביש ומכיוון שאין חץ על התמרור המראה על כיוון תחולתו, היה מקום לטעותה של הנאשמת ולהאמין שתחולתו, כפי שהייתה מוכרת לה בעבר היא מימינו של התמרור או לפחות מחצית תחולתו מימינו ומחציתו משמאלו, וכי המקום שעליו היא החנתה את רכבה היה מותר להחניה.

הנאשמת הוכיחה שהיא עברה את העבירה בטעות ועל כן הוחלט לזכותה מן האשמה". (הדגשה שלי ל.ב.מ.).

5.מן האמור נובע כי בית המשפט לעניינים מקומיים קבע באופן ברור וחד משמעי כי, זיכוי התובעת הינו הואיל ובית המשפט השתכנע כי אמנם טעתה ולא משום שלא עברה את העבירה או שעצם הצבת התמרור ו/או מתן הדו"ח היו שלא כדין. אין עוררין כי בית המשפט לעניינים מקומיים הוא הערכאה המוסמכת והמקצועית בנושא ומשזו קביעתו , הרי שאינני מוצאת מקום לשוב ולהידרש לטענותיה של התובעת לענין חוקיות התמרור. לענין זה, יפה טענה הנתבעת כי ערכאה זו אינה ערכאת ערעור להחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ומשלא נקטה התובעת בהליכי ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים , הפכה זו לחלוטה .

6. משכך, השאלה העומדת לפני הינה , האם בנסיבות אלו של זיכוי, דהיינו במקרה בו הזיכוי הינו מפאת טעות של התובעת , יש מקום להדרש לשאלת הפיצוי לו טוענת התובעת, דהיינו פיצוי הנובע מקיום הליכי סרק כטענתה.

לשאלה זו , התשובה החד משמעית הינה – לאו.