להב נ' כלא חרמון

פסק דין

מונחת בפניי תביעה כספית ע"ס 10,000 ₪ בה עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי הופעתו לדיון בביהמ"ש לתעבורה בזמן שריצה את עונשו בכלא חרמון.

על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע ריצה עונש מאסר בכלא חרמון החל מיום 13.12.98 ועד ליום 12.10.99. ביום 21.12.98, בעת שהותו בכלא חרמון בחזקת השב"ס, נידון התובע בבימ"ש לתעבורה בהעדר והושת עליו קנס כספי בסך של 500 ₪.

התובע טוען, כי הנתבעת לא דאגה להבטיח את התייצבותו לדיון, אף שהיה אותה עת בחזקתה ובאחריותה, ולכן היא חייבת לשפותו בגין הנזק שנגרם לו עקב היעדרותו מן הדיון.

לטענת התובע, נודע לו לראשונה אודות החוב במהלך ריצוי מאסר בכלא השרון בתאריך 07.03.2004, עת נתקבלה דרישה לתשלום ע"י המרכז לגביית קנסות ואגרות. חוב הקנס שעמד ע"ס 500 ₪, צבר פיגורים וריביות, הלך ותפח עד שלבסוף נאלץ התובע לסלקו בסך 10,000 ₪.

על רקע האירועים המתוארים לעיל, הוגשה התביעה שבפניי במסגרתה מבקש התובע לפצותו בגין הנזק שנגרם לו עקב אי התייצבותו לדיון בענייננו וכן עוגמת נפש והוצאות.

לביסוס טענותיו, צירף התובע לתביעתו את פרוט' הדיון שנערך בהעדרו ביום 21.12.98 בביהמ"ש לתעבורה בנצרת, לרבות גזר הדין שחייבו בתשלום הקנס בסך 500 ₪, אישור שהיית אסיר בבית סוהר ופסה"ד שבו חוייב בתשלום סך של 10,000 ₪ למרכז לגביית קנסות.

מנגד, טוענת הנתבעת כי דין התביעה כנגדה להידחות על הסף מפאת התיישנותה. לטענתה, אף לפי גרסת התובע, עילת התביעה נולדה כבר בשנת 1998 כאשר לטענתו נמנע ממנו להגיע לדיון וכתוצאה מכך נגזר דינו בהעדר. ממועד זה, היינו יום מתן גזק הדין, ועד להגשת התביעה הנדונה עברו 12 שנים ולכן התביעה התיישנה בהתאם להוראות סע' 2 לחוק ההתיישנות.

עוד טוענת הנתבעת, כי גם אם ידע התובע אודות החוב רק ביום 07.03.04, הרי שגם אז דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר בהגשתה אשר גרם לנתבעת נזק ראייתי.

לטענתה, התובע הוא האחראי הישיר והבלעדי לחוב הנטען, באשר התעלם מקיומו, לא פעל לסילוקו וישב בחוסר מעש משך 7 שנים.

הנתבעת טוענת ומוסיפה, כי היא אינה אחראית לאי התייצבות התובע לדיון משום שבמועד היווצרות החוב הלה לא היה בחזקתה. לטענתה, התובע התקבל לשב"ס ביום 04.03.99, ולכן ביום הדיון בתאריך 21.12.98 הוא לא היה בחזקתו. לתמיכה בטענתה, צירפה הנתבעת תדפיס מחשב המעיד על מועד כניסתו של התובע לשב"ס בתאריך 04.03.99.

עוד טוענת הנתבעת, כי אישור השהייה שצורף לתביעה מעיד על תאריך התחלת ריצוי תקופת מעצרו של התובע, דהיינו במועד זה לא היה התובע בחזקת שב"ס אלא בידי המשטרה או במעצר בית. לטענתה, בשל הזמן הרב שחלף, הנתבעת אינה יכולה לבדוק איפה הוחזק התובע מיום 13.12.98 ועד ליום 04.03.99, המועד בו נקלט לטענתה בשב"ס.

לעניין הנזק, טוענת הנתבעת כי מדובר בנזק מופרז ומוגזם ולחלופין הנזק ארע באשמת התובע אשר בחר שלא לסלק את החוב שהוא צבר.

בדיון שהתקיים בפניי בפניי העידו התובע ומתמחה מטעם הנתבעת, מר חנא ביטאר, ואלה חזרו על גרסאותיהם הנ"ל.

בעדותו בפניי, טען התובע כי מעולם לא קיבל לידיו את גזר הדין וכי נודע לו, לראשונה, על קיומו של הקנס, עת קיבל דרישה לתשלום מהמרכז לגבייה ביום 19.04.2004. עוד ציין התובע בעדותו, כי במועד קבלת דרישת התשלום הראשונה (ת/3) עמד סכום החוב ע"ס 2,200 ₪. בזמנו, ריצה התובע מאסר בכלא שטה ולא היתה לו אפשרות לשלם את הקנס. התובע חזר והדגיש, כי נעצר ביום 13.12.98 וממועד זה ועד ליום שחרורו ממאסר בתאריך 12.10.99 הוא שהה במעצר בחזקת השב"ס. התובע שלל מכל וכל את הטענה, כי שהה במעצר בית ביום מתן גזר הדין.

מר ביטאר, מתמחה מטעם הנתבעת, טען בדיון בפניי, כי גם אם תתקבל טענת התובע כי הוא היה בחזקת השב"ס ביום מתן גזר הדין, הרי שריצוי מעצרו החל ביום 13.12.98, היינו 7 ימים לפני מועד הדיון בענייננו ומתן גזר הדין. לטענתו, היה על התובע להודיע לשב"ס אודות הדיון אליו הוזמן, ומשלא עשה כן הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שבפניי, אני סבורה כי דין התביעה להידחות, ולהן יובאו טעמיי.

תחילה עליי להידרש לטענת סף שמעלה הנתבעת בכתבה ההגנה, לפיה תביעתו של התובע כנגדה התיישנה, משחלפו 12 שנה מאז מתן גזר הדין בעניינו. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי בהקשר זה הדין הוא עם התובע. לעניות דעתי, מועד היווצאות החוב, היינו מועד מתן גזר הדין ביום 21.12.98, אינו המועד הקובע לעניין מניין תקופת ההתיישנות והתגבשות העילה, מכיוון שהתובע לא נכח בדיון ונזגר דינו כאמור בהעדר. המועד הקובע לענייננו הוא המועד בו נודע לתובע על קיומו של הקנס. לפי הראיות שהובאו לפתחי (ת/2, ת/3), לתובע נשלחה דרישת תשלום ראשונה ביום 19.04.2004. ממועד זה ועד להגשת תביעה זו בתאריך 05.12.2010 טרם עברו 7 שנים, כקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. לאור זאת, דין טענה ההתיישנות להידחות.

לגופו של עניין, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נשפט בהעדר בתיק תעבורה מס' 4972/98 ונגזר עליו קנס פלילי בסך של 500 ₪, וזאת ביום 21.12.98. התובע טוען, כי במועד זה שהה במעצר בחזקת השב"ס וזה האחרון לא דאג להביאו לדיון בעניינו. מנגד, טוענת הנתבעת כי עפ"י מידע המצוי ברשותה מועד כניסת התובע לשב"ס היה ביום 04.03.99.

לאחר בחינת שלל הראיות ועדויות הצדדים שהונחו לפניי באתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת תביעתו. התובע לא הוכיח, כי במועד הדיון בביהמ"ש לתעבורה בנצרת, בתאריך 21.12.98, שהה בחזקת השב"ס. אמנם, התובע צירף לתביעה אישור שהייה בשב"ס, אך אישור זה מעיד על המועד בו החל התובע לרצות את תקופת מעצרו, היינו 13.12.98. אישור השהייה אינו מוכיח, כי במועד תחילת ריצוי המעצר היה התובע בחזקת השבס. ייתכן ובמועד הנ"ל היה התובע עצור בידי המשטרה או במעצר בית ולא בחזקת השב"ס.