לדיזינסקי נ' צ'חנובסקי

פסק דין

תביעה לפינוי מושכר.

1.התובעת השכירה לנתבע חנות בשטח של כ-115 מ"ר ברח' ר' נחמן 4 ביפו (גוש 7079 חלקה 21/1), להלן – "המושכר", מיום 15/3/07 ועד 15/3/09 (לשיטת הנתבע הסתיימה תקופת השכירות הראשונה ביום 15/4/09). הסכם השכירות מנוסח באופן תמציתי. הוא משתרע על כחצי עמוד בלבד ומפרט את עיקרי העסקה שבין הצדדים. על פי ההסכם, בתום תקופת השכירות, נתונה לנתבע "אופציה לחמש שנות שכירות בחידוש מדי שנה בשנה".

2.החוזה קובע סכום של 600 דולר לחודש, לשנת השכירות השנייה. באשר לדמי השכירות בתקופת האופציה קובע החוזה: "שנות השכירות באופציה לכל שנה בשנה בעליה של עד 5%". ההסכם המצורף לכתב התביעה אינו נושא תאריך ואינו חתום. הסעיף האחרון בהסכם קובע: "החל 1/11/07 תוספת של 60 דולר לשכר הדירה עד סוף שנות השכירות". (כך במקור. י"ק). לכתב ההגנה צורף הסכם חתום בידי הנתבע ובו שני שינויים. סיום תקופת השכירות הראשונה תוקן בכתב יד מיום 15/3/09 ליום 15/4/09. כמו כן, הסעיף האחרון בהסכם אומר: "הנכס ברח ר' נחמן 4 מושכר לאיל למעט 7 מטר רבוע שנשאר בידי המשכיר". במהלך הדיון התברר כי הנוסח המקורי של ההסכם הוא הנוסח שצורף לכתב ההגנה (ועדיין חלוקים הצדדים באשר למועד סיום תקופת השכירות הראשונה). לקראת חודש 11/07 שונה שטח המושכר בהסכמה כך שהשטח של כ-7 מ"ר שנשאר בידי התובעת על פי הנוסח המקורי של ההסכם, הועבר אף הוא לידי הנתבע, אשר ניאות להוסיף בעבורו תשלום של 60 דולר לחודש. ההסכם בנוסח המצורף לכתב התביעה (למעט לעניין מועד תום תקופת השכירות) משקף את שהוסכם בין הצדדים לקראת חודש 11/07. הואיל ובידי התובעת היו שיקים דחויים לכל תקופת השכירות שילם הנתבע לתובעת עבור השטח הנוסף בתשלומים נפרדים.

3.בתום תקופת השכירות מימש הנתבע את האופציה ותקופת השכירות הוארכה בשנה נוספת. עם מימוש האופציה מסר הנתבע לתובעת 12 שיקים מעותדים.

התביעה:

4.שנת האופציה הראשונה הסתיימה ביום 15/3/10. "לקראת תום פקיעת שנת האופציה, לא הודיע הנתבע על רצונו במימוש, לא מסר המחאות מעותדות לשנה נוספת ולא הציג קבלות על תשלום חשמל, ארנונה הוצאות המושכר האחרות" (ס' 10 לכתב התביעה).

הנתבע מתעלם מההסכם ונשאר בנכס לאחר פקיעת האופציה "בעודו עושה דין לעצמו ומסרב לשלם את דמי השכירות". (ס' 11)

ביום 26/4/10 שיגרה התובעת לנתבע מכתב דרישה לפינוי הנכס באמצעות בא כוחה. לאחר שהנתבע קיבל את המכתב, הגיע הנתבע אל בית העסק של התובעת והודיע כי אין בדעתו לעזוב את המושכר. במועד הגשת התביעה, 20/5/10, הנתבע אינו משלם דמי שכירות "וכפי הנראה הותיר חובות בגין אחזקתו בנכס לרשויות השונות". (ס' 14).

התובעת מבקשת להורות על פינוי הנתבע מהמושכר, בשל אי תשלום דמי שכירות במועד ובהעדר הסכם שכירות תקף. מיום 15/3/10 מחזיק הנתבע במושכר ללא זכות שבדין.

ההגנה:

5.הנתבע ממלא אחר הוראות הסכם השכירות בקפדנות לאורך זמן. בחלוף שלוש שנות שכירות שכח הנתבע להעביר את אחד התשלומים במועד והתובעת ניצלה את ההזדמנות כדי לדרוש את פינויו מהמושכר, ללא התראה מוקדמת, למרות שהנתבע הזדרז לשלם את התשלום החסר.

ההסכם אינו קובע את דרך מימוש האופציה, ואף לא חובת מסירת המחאות מעותדות לשנה מראש, או חובת הצגת קבלות על תשלומים לרשויות השונות. בין הצדדים שררו יחסי אמון אשר נעדרה מהם הפורמאליות שמנסה התובעת להציג בדיעבד.

התובעת מבקשת לנשל את הנתבע מן המשאבים המרובים שהשקיע בשיפוץ הנכס, והפיכתו לסטודיו להוראת לימודי יוגה. התנהלות התובעת אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על צדדים לחוזה.

ביום 15/4/10 יצא הנתבע לחו"ל ובתום לב שכח למסור לתובעת שיקים בגין שנת האופציה השנייה. התובעת, אשר בית העסק שלה סמוך לעסקו של התובע, לא פנתה בכל דרישה או תזכורת. ביום 29/4/10 פנתה נציגה מטעם הנתבע אל התובעת וביקשה לקבל קבלות עבור חודשים מרץ- אפריל, מתוך אמונה שאלה שולמו כסדרם ורק אז הודיעה לה התובעת כי הנתבע לא שילם עבור חודשים אלה. בו במקום מסרה נציגת הנתבע לתובעת כי התשלום ישולם באופן מיידי אך התובעת השיבה כי היא אינה מעוניינת בתשלום. בעודו בחו"ל התקשר הנתבע לתובעת אשר השיבה כי ילבנו את העניינים כשישוב הנתבע מחו"ל. הנתבע לא המתין והעביר לתובעת תשלום עבור חודש שכירות אחד בסך 3,200 ₪ ביום 30/4/10. עם שובו של הנתבע מחו"ל סר הנתבע למשרדה של התובעת להסדיר את העניין אך היא סירבה לקבל ממנו דמי שכירות עבור שנת האופציה השנייה בטענה שהחוזה הופר. למרות סירובה של התובעת לקבל דמי שכירות המשיך הנתבע להפקיד את דמי שכירות בסך 3,200 ₪ לחודש לחשבונה של התובעת והוא אינו חייב לה דבר.

לנתבע אין חובות כלשהם לרשויות השונות בגין החזקתו במושכר.

עמידתה הדווקנית של התובעת על הוראות ההסכם נעשית באופן סלקטיבי. על פי ההסכם אמור היה הנתבע לשלם דמי שכירות בסך 600 דולר לחודש אך לבקשת התובעת, בגין ירידת שער הדולר, הומר סכום דמי השכירות לש"ח והנתבע משלם מזה שמן סך של 3,200 ₪ לחודש.

דיון:

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לדחות את התביעה. שוכנעתי כי לפני מקרה מובהק של חוסר תום לב בשימוש בזכות הנובעת מחוזה, מצד התובעת. לא בכדי ציינתי כי החוזה בו מדובר משתרע על פני חצי עמוד, והוא מתאר את ההסכמות המהותיות בין הצדדים בלבד. החוזה אינו אומר דבר באשר לדרך מימוש האופציה. הוא אינו קובע זמן ואף לא חובת תשלום מראש או הצגת קבלות בגין תשלום חובות לרשויות. כאן המקום לציין, כי האמור בכתב התביעה ככל הנראה לנתבע יש חובות כלפי הרשויות, לא הוכח ולו לכאורה. ההיפך הוא הנכון. הנתבע הוכיח כי שילם את התשלומים המוטלים עליו כסדרם, לאורך זמן. בחקירה הנגדית מאשרת התובעת כי הנתבע אינו חייב דבר לרשויות (עמ' 2, ש' 20). בעניין זה, כמו גם בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות, ביקשה התובעת להטיל רפש ודופי בנתבע כדי להשחיר את פניו. התובעת הציגה מצג כוזב בעניין זה, והעלימה מבית המשפט את העובדה שברגע שהתברר לנתבע שקיימת בעיה עם תשלום דמי השכירות הזדרז הנתבע והעביר לתובעת תשלום עבור חודש שכירות מחו"ל, וכספים נוספים מיד עם שובו לארץ. התובעת לא ציינה ולו ברמז את נכונותו של הנתבע לשלם דמי שכירות ואת סירובה לקבלם ממנו. אדרבה, כתב התביעה מצייר את תמונת הנתבע כבריון שהשתלט על נכס לא לו, הוא עושה בו כטוב בעיניו, כשהוא מסרב לשלם דמי שכירות בגין החזקתו במושכר.

7.ועתה לדיון בטענות הצדדים, דבר דבור על אופניו –