לדווייה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין חלקי

1.         מבוא

א.         עניינו של פסק דין חלקי זה הינו בטענה המקדמית שהעלה הנתבע, לפיה יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות בכל הנוגע לתושבות התובע משנת 1998 ועד 2009 (להלן: התקופה הראשונה)

ב.התובע הגיש בעבר תביעה ב"ל 10484/10 (להלן: התיק הקודם), בגין התקופה הראשונה. במסגרת תביעה זו סיכמו הצדדים את טענותיהם, בדיון שקויים בפני כב' השופט אברהמי ביום 23.6.10. בסופו של דבר לא ניתנה החלטה/פס"ד בתיק הקודם לגופו, והתביעה נמחקה ביום 12.9.10, לבקשת ב"כ התובע.

ג.נושא הזכאות לתקופה הראשונה שב ועלה במסגרת תביעה זו, לאור העובדה שבתיק הקודם לא הייתה דחייה אלא מחיקה. לאור המחלוקת בעניין זה, סוכם כי הצדדים יגישו טיעונים משלימים בכתב ביחס לטענת ההתיישנות, ובית הדין יתן החלטה/פס"ד חלקי בשאלת ההתיישנות של התקופה הראשונה.

ד.כמו כן סוכם בין הצדדים, כי בית הדין ידון בטענה מקדמית זו תחילה, ביחס לתקופה הראשונה, בטרם מועד ההוכחות בתיק.

2.       ואלה העובדות הרלוונטיות לעניינו:

ביום 21.3.10 הגיש התובע תביעה לבית הדין כנגד החלטת הנתבע לגרוע אותו מרשימת המבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי (להלן:"התביעה הראשונה").

ביום 11.5.10 הגיש הנתבע כתב הגנה ובו העלה טענת התיישנות משום שחלפה למעלה משנה ממועד החלטת הנתבע ועד להגשת התביעה ועל כן, עפ"י התקנות התיישנה התביעה.

הנתבע ביסס את טענתו בדבר התיישנות התביעה על כך שעוד ביום 16.4.08 נשלחה החלטת הנתבע בדבר גריעתו של התובע מרשימת המבוטחים בשל העובדה שאינו תושב מדינת ישראל החל מיום 1.2.1998. ההחלטה נשלחה לתובע, בדואר רשום , לכתובת אותה מסר לנתבע.

כאמור, בטרם נידונה הטענה לגופה, ביקש התובע ביום 4.8.10 בית הדין למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, תוך שהוא מודיע על כוונתו להגיש דו"ח דין וחשבון המוכיח על מרכז חייו החל משנת 2008 (כיוון שממועד זה אין הנתבע עומד על טענת התיישנות).

ביום 12.9.10 נתן בית הדין פסק דין המוחק את תביעת התובע ללא צו להוצאות, בהתאם לבקשתו.

ביום 8.11.11 הגיש התובע (במסגרת תיק מושא פסק דין זה) תביעה כנגד החלטת הנתבע לגרוע אותו מרשימת המבוטחים החל מ-1.2.98 (להלן:"התביעה השניה")

ביום 2.1.12 הגיש הנתבע כתב הגנה ובו העלה טענת התיישנות כנגד התביעה השניה.

שתי התביעות הוגשו על ידי ב"כ התובע עו"ד ג'וני שחאדה.

3.       טענות התובע בתמצית:

א.לטענת התובע, התביעה השנייה, הוגשה על סמך החלטת הנתבע מיום 8.5.11 ועל כן במועד הגשת התביעה ביום 8.11.11 טרם התיישנה התביעה.

ב.במכתב הדחייה הנ"ל לא הזכיר הנתבע כלל את מכתב הדחייה מיום 14.4.08 ועל כן, אין לראות במכתב הדחייה האחרון כמי שמתייחס לכל מכתב דחייה קודם אלא יש למנות את תקופת ההתיישנות אך מיום 8.5.11.

ג.על כתפי הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי מכתב הדחייה מיום 14.4.08 נמסר לידי התובע וכיוון שהנתבע הודה כי אין בידיו אישור מסירה על כך – הרי שיש לקבל את טענת התובע לפיה לא קיבל את מכתב הדחייה הראשון (שאם לא כן היה משיג עליו במועד שהוקצב).