לגזיאל נ' מ. י. תחנת ירדן גליל ואח'

החלטה

1. בפני בקשה לבטל צו סגירה מכוח סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

2. לטענת המבקש, הוא הבעלים של "בר-מסעדה", המנוהל כעסק משפחתי בלב המושבה בראש פינה. נטען כי העסק קיים מזה שמונה שנים וכי מעולם לא התקיים אירוע אלימות בשטחו. ביום 26.1.2014 הוציאה אמנם המשטרה צו סגירה נגד העסק עקב אירוע אלימות שהתרחש בסמוך לבית העסק, אך הצו בוטל בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף בהחלטה שיפוטית ביום 4.2.2014. לטענת המבקש, ביום 8.3.2010 הגיע אדם בשם מר חיון לבית העסק, לאחר שהתקשרה אליו אחותו מבית העסק בטענה שפגעו ברגשותיה, ועצר את רכבו מול בית העסק בחריקת בלמים. המאבטחים של העסק לא הרשו לו להיכנס לעסק, ועל כן הוא התפרץ לעסק באלימות תוך זריקת כד חרס כבד וגדול על אחד המאבטחים, ואף אמר שיביא לסגירת העסק. הודגש בבקשה כי התוקף לא היה לקוח של העסק ולא קיבל בו שירות או שתה בו אלכוהול אלא הגיע לעסק ממקום אחר במטרה לגרום לקטטה. על כן, הקטטה לא נגרמה כתוצאה משתיית אלכוהול בעסק. לטענת המבקש, עובדיו התקשרו למשטרה במטרה לנטרל את האירוע. לאחר האירוע שיתף המבקש פעולה עם המשטרה ואף העביר לה צילומי מצלמות האבטחה. בשימוע ביום 10.3.2014 הורה סגן ניצב במשטרה על סגירת העסק לפי סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים למשך 30 יום. לטענת המבקש, במשטרה אמרו לו כי הם אינם מעוניינים בעסק מן הסוג שהוא מפעיל - "בר".

לטענת המבקש, לא היתה דחיפות בהוצאת הצו, שכן האירוע התרחש ביום 8.3.2014 ואילו הצו ניתן רק ביום 10.3.2014. נטען עוד, כי לא מתקיימים התנאים לסגירת העסק, בדבר צורך בשמירת שלום הציבור או החזרת שלום הציבור שהופר. לטענת המבקש, ניתן לסגור עסק אם מכירת האלכוהול היא אשר גרמה לקטטה או לאירוע פלילי אחר; אולם בענייננו לא אלכוהול גרם לקטטה. נטען, כי העסק לא היה אלא "זירה" שבה התרחש אירוע האלימות, והוא לא היה המחולל של אירוע האלימות. נטען עוד, כי המשטרה טרם סיימה לחקור את האירוע וכי הצו אינו מנומק. העובדה שהתרחש אירוע אלימות במקום פלוני אינה מוכיחה שהמקום הוא הגורם לאירוע, ולא פורט בסיס לחשש לסדר הציבורי שמקים העסק. גם אם היה יותר מאירוע אלים אחד בעסק, כאשר העסק פועל במשך 8 שנים לא ניתן לומר שמדובר בעסק שיש בו אירועי אלימות דרך קבע. המבקש מוסיף וטוען כי בהוצאת הצו נשקלו שיקולים שאינם מן הענין במסגרת שיקול הדעת להוצאת צו לפי סעיף 23(א) לחוק – העובדה שהמבקש מפעיל את העסק ללא רישיון עסק (המבקש מציין כי הוא עומד בדרישות המשטרה לרשיון עסק, ויש לו אישור ממנה מיום 14.11.2013 התקף ל-3 שנים; המבקש גם טוען כי הוא נמצא בעיצומו של הליך הסדרת רשיון לעסק, תוך השקעה כספית של כ-150,000 ש"ח).

3.מוסיף המבקש וטוען כי הוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע אירועי אלימות בעסק, לרבות התקנת מצלמות, הצבת מאבטחים בעסק ומאבטחים בכניסה לעסק. אנו עומדים לפני חג פורים, והמבקש טוען כי הוא נערך לקיום אירועי פורים בעסק – החל מהערב ועד יום 17.3.2014 – לרבות פרסום והתקשרות עם ספקים. לטענתו סגירת העסק בעיתוי זה תגרום לו נזק כלכלי חמור ואף נזק תדמיתי בלתי הפיך. כן יפגע הצו ב-20 עובדי העסק. לטענת המבקש הוא סועד את אמו הנכה. לטענתו, הצו אינו מידתי ואינו מאזן כדבעי בין האינטרס בדבר שמירה על הסדר הציבורי ובין הזכות החוקתית לחופש העיסוק.

4.טוען המבקש כי המשטרה אוכפת נגדו באופן לא ענייני, כאשר האכיפה היא רק כלפיו ולא כלפי יתר העסקים הסמוכים והדומים, גם במקרה של קטטה אלימה. המבקש ציין מספר אירועים אשר אירעו לטענתו בתקופה האחרונה בברים ובמסעדות בראש פינה, בהם לא הוזמן בעל העסק לשימוע ולא הוצא צו סגירה. לטענת המבקש הוא קיבל מסרון מהמשטרה לאחר חגיגת ראש השנה האזרחית, בו נמסר כי יינקטו הליכים נגדו בגין הפעלת זיקוקין די נור במושבה; אך לטענת המבקש הוא כלל לא הפעיל זיקוקין די נור.

5.בתגובתה טענה המשטרה כי מדובר בעסק הפועל ללא רשיון או היתר זמני מיום היווסדו. בעסק אירעו שני אירועי אלימות קודמים בעסק: הראשון, בחודש ספטמבר 2013 – קטטה אשר הובילה לפצועים אשר פונו לבית החולים; השני, קטטה בעסק בערב שבו הופעל קריוקי, נתון אשר לטענת המשטרה משנה את צביון העסק מ"מסעדה" ל"דיסקוטק". בעקבות האירוע האחרון, לאחר מגעים עם המבקש הוגשה הסכמה לבית המשפט, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה המקום יפעל כמסעדה ולא כדיסקוטק. לטענת המשטרה, העסק פועל בניגוד להתחייבות זו אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. לטענת המשטרה, באירוע מושא הצו שבענייננו, לא המבקש התקשר למשטרה. לטענת המשטרה, הקצין הפוסל בחן את החומר המינהלי אשר בפניו, תוך מתן משקל לאירועי עבר, להעדר שיתוף פעולה מצד המבקש, למסוכנות הנשקפת מהמשך הפעלת המקום בתצורתו הקיימת ולצורך בהמשך חקירה (ס' 11 לתגובה). לטענת המשטרה, לצורך הוצאת צו לפי סעיף 23(א) לחוק אין דרישה לקשר סיבתי בין צריכתם של משקאות משכרים לבין הפרתו של שלום הציבור.

6.ראשית אציין, כי אני דוחה את הטענה בענין אכיפה בררנית. יוער, כי בענייננו מדובר לא בהליך פלילי, אלא בהליך מנהלי. על הטוען לאכיפה להניח תשתית עובדתית שיש בה כדי להראות כי הרשות אוכפת נגדו באופן שרירותי או ממניעים זרים. אין באכיפה חלקית – או אף באכיפה מדגמית בלבד – כדי לבסס טענה לאכיפה בררנית (ראו האסמכתאות אליהן הפניתי לאחרונה ב-בב"נ 26673-01-14 חמדון נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה מרום הגליל, פס' 8 (24.2.2014)). על פניו אין בהצבעת המבקש על מספר אירועי אלימות בעסקים אחרים נגדם, כטענתו, לא הוצאו צווי סגירה, כדי לעמוד ברף הנדרש. כאמור, אף אם המבקש היה מוכיח אכיפה חלקית או מדגמית, ממילא בכך אין די על מנת לבסס טענת אכיפה בררנית.

המסגרת הנורמטיבית

7.הביקורת השיפוטית על צו לפי סעיף 22 לחוק היא ביקורת שיפוטית מינהלית . בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של המשטרה (רע"פ 5449/11 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל (24.7.2011) (להלן: ענין יעקובוביץ'); ע"ח (מחוזי י-ם) 19832-01-12 א.ע.י. ניהול בארים בע"מ נ' משטרת ישראל – ענף אבטחה מחוז ירושלים (11.1.2012), אלא אך בוחן אם הוא הופעל באופן חוקי, קרי – שלא נפלו בו פגמים בדין המינהלי, כגון שיקולים זרים, חוסר סבירות וכיוצ"ב.

אינני מקבל את טענת המבקש, לפיה תנאי להוצאת צו לפי סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים בעקבות אלימות הוא קשר סיבתי בין מכירת המשקאות המשכרים בעסק לבין האלימות. סעיף 23(א) חל על "חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים", אך אין בלשון העילה באותו סעיף להוצאת צו סגירה - אם נוכח קצין המשטרה בדרגת רב-פקד ומעלה "שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר" – התניה כלשהי בקשר בין החשש לשלום הציבור לבין המשקאות המשכרים.

8.גם עיון בפסיקה אינו מעלה כי קשר סיבתי בין מכירת המשקאות המשכרים לבין האירוע שהעלה את החשש לשלום הציבור מהווה תנאי להוצאת צו לפי סעיף 23 לחוק. אמנם בהחלטה אחת של בית המשפט המחוזי צוין, בנוסף לכך שלא הונחה באותו מקרה כל תשתית עובדתית לחשש לשלום הציבור, כי אין קשר בין שימוש במשקאות המשכרים לבין האירוע שנדון בו (ע"פ (מחוזי חי') 4972-03-09 ססונוב נ' מדינת ישראל – משטרת זבולון 16.3.2009); אולם, מאז אותה החלטה, בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, השאירו על כנם צווים שהוצאו בנסיבות שבהן האירוע שהעלה את החשש לשלום הציבור לא היה קשור למשקאות המשכרים. כך, למשל, הותיר בית המשפט העליון על כנו צו שהוצא עקב חשש לסחר בסמים (ראו רע"פ 135/14 מרציאנו נ' מדינת ישראל (16.1.2014) וצו שהוצא בעקבות ליקויי בטיחות ובעקבות אלימות שהופעלה בידי המאבטחים של העסק (רע"פ 6782/10 פרקש נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (מרחב מוריה) (16.9.2010)). אכן, "...אין כל אינדיקציה בלשון הסעיף או בתכליתו שיש דווקא לצמצם את הסמכות המוענקת בו למקרים בהם הוכח קשר סיבתי ישיר בין המכירה לבין האירועים בגינם ניתן הצו..." (ע"ח (מחוזי י-ם) 30373-04-11 אדרל יזום והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל (28.4.2011)).

מן הכלל אל הפרט

9.להלן הנמקת קצין המשטרה למתן הצו בעניייננו:

"לאחר ששמעתי את בעל העסק ובא כוחו במהלך השימוע ומאחר וכול נושא הקטטה מצוי עדיין בחקירה משטרתית ומאחר ובעל העסק התחייב בפני בית המשפט לא להפעיל את העסק שלו כמועדון או דיסקוטק הנל לא עמד בהתחייבותו כמו כן כל חומר האירוע יועבר בהקדם להמשך טיפול המחלקה המשפטית בתביעות רישוי עסקים במחוז. לאחר שקילת כל הנתונים לענין השימוע הגעתי להחלטה כי שלומו ובטחונו של הציבור גובר על חופש העיסוק של בעל העסק הנל. ולכן אני מורה על סגירת העסק למשך 30 יום החל מרגע זה."

מהנמקה זו עולה כי שני שיקולים עיקריים עומדים בבסיס צו הסגירה: אלימות, והפרת ההתחייבות שלא להפעיל "דיסקוטק" בבית העסק. אתחיל בשיקול בענין הפרת ההתחייבות. אכן, המבקש התחייב מפורשות, בהליך הקודם בו הוצא צו סגירה נגד העסק לפני כחודש וחצי ((שלום ק"ש) 63808-01-14 לגזיאל נ' משטרת ישראל – תחנת ירדן), לא להפעיל "דיסקוטק" ולא להפעיל רחבת ריקודים, והתחייבות זו קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית (נספח ה' לבקשה). לטענת המשטרה, המבקש הפר התחייבות זו. אם המבקש הפר התחייבות זו כלפי המשטרה, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, הדבר חמור, ומצביע על חוסר ניקיון כפיים. אולם, על רקע הפסיקה לפיה אין די בהעדר רישיון עסק כדי להצדיק צו סגירה מינהלי (ראו האסמכתאות אליהן מפנה המבקש בסעיפים 33-37 לבקשה), מתעוררת השאלה האם הפרת ההתחייבות שלא להפעיל רחבת ריקודים או דיסקוטק, או האם הפעלת רחבת ריקודים או דיסקוטק, כשלעצמם, מצדיקות מתן צו סגירה. בתשובה לשאלת בית המשפט ענה בא כוח המשטרה כי הוא עצמו התחבט בשאלה זו (פרוטוקול 13.3.2014, ע' 11 ש' 32). לטענת המשטרה, ההחלטה להוציא צו סגירה היא פרי של שקלול מכלול הנתונים, ועל רקע נתונים אחרים שיש בהם כדי להצדיק הוצאת צו סגירה, קיומם של ריקודים מגביר את החשש לאירועי אלימות ועל כן מהווה שיקול רלוונטי בהחלטה להוציא צו סגירה (ע' 12, ש' 1). כמקובל בהליך מסוג זה (ראו למשל ת.א. (מחוזי ת"א) 5386-03-13 טרץ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פס' 5 (7.3.2013)), עיינתי בחומר סודי שהגישה המשטרה לעיוני ושאליו הפנה נציג המשטרה בעדותו. מעיוני בחומר עולה כי יש בבית העסק עמדת תקליטן, אך לא הבחנתי בראיות מינהליות ברורות לקיום ריקודים (ולא נעלם מעיני שורה 9 למש/6 או זהות מוסר הראיה). כך או אחרת, כפי שאפרט להלן, גם אם אתעלם מההפרה הנטענת של ההתחייבות שלא להפעיל דיסקוטק או רחבת ריקודים, די בשיקול בענין מניעת אלימות שהפעילה המשטרה בענייננו כדי להגיע למסקנה שהחלטת המשטרה לא חרגה ממתחם הסבירות.

10.הקטטה מושא הצו היא אירוע האלימות השלישי בבית העסק בשנה האחרונה. לפי תצהיר נציג המשטרה (מש/1), ביום 1.9.2013 התרחשה קטטה שהובילה לפצועים אשר פונו לבית חולים. לפני כחודש וחצי, ביום 26.1.2014, התרחשה קטטה נוספת שקדמה לקטטה מושא צו זה, ובעקבותיה הוצא נגד בית העסק צו סגירה (אשר בוטל כמתואר לעיל בהסכמת הצדדים בבית משפט השלום בקרית-שמונה). לא מדובר כאמור בסגירת עסק בעקבות אירוע אלימות בודד. כאמור, בעקבות אירוע האלימות הקודם הוצא צו סגירה נגד העסק – ועל מנת לבטלו, הסכים המבקש להגביל את פעילות העסק לפעילות של מסעדה, ללא דיסקוטק או רחבת ריקודים. לעובדה שכבר בשלב הקודם, המבקש, אשר יוצג בידי אותם עורכי דין שבהם הוא מיוצג בהליך זה, הסכים להגבלות חלף עמידה על ההליך לביטול צו הסגירה הקודם, יש גם משקל מסוים. אין מחלוקת בין הצדדים כי הקטטה מושא צו זה היתה כרוכה באלימות ניכרת, אשר כללה זריקת חפצים גדולים ופינוי פצועים לבית חולים. טענת בא כוח המבקש, לפיה יש לבצע אכיפה נגד העבריינים (דומה כי הכוונה היא לעברייני אלימות, במובחן מעברייני דיני התכנון והבניה) ולא נגד בעל הזירה שאליה בחרו העבריינים להגיע כדי לבצע את העבירה – שובה את הלב. אולם, כאשר בעולם שאינו מושלם המשטרה אינה תמיד מצליחה למצות את הדין עם מפעילי האלימות במקומות ציבוריים, השאלה היא האם המשטרה צריכה לשמור על הציבור גם באמצעות סגירת מקומות מועדים. בחקיקת סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, המחוקק ענה על שאלה זו בחיוב. החלטת המשטרה בענייננו, לפיה החשש לשלום הציבור גובר על חופש העיסוק של המבקש – לא חרגה ממתחם הסבירות.

11.הבקשה – נדחית.

ניתנה היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.