לבית הדין הרבני הסמכות לדון בחינוך קטינה

הצדדים התגרשו זמ"ז בשנת תשנ"ז (1996) ולהם ילדה בשם ב' ילידת 7/4/1993 שנשארה במשמורת האם.

בהסכם הגירושין, בסעיף (3)ד' נקבע בין השאר: "חינוך הקטינה תהיה ברוח זרם  הממלכתי דתי". הסכמה זו נתקבלה כפשרה בין הצדדים, כאשר האב שחזר בתשובה במהלך הנישואין דרש חינוך חרדי, והאם שנשארה חילונית דרשה חינוך חילוני. הם התפשרו שהילדה תקבל חינוך ממלכתי דתי.

ביה"ד אישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פס"ד ביום כ"א כסלו תשנ"ז (2/12/96).

בסעיף ג' להסכם זה נקבע, "שהצדדים מסכימים שלביה"ד הרבני סמכות יחודית לדון בכל הענינים והמחלוקת הנובעים מהסכם זה כולל מזונות הילדה חינוכה וכו'" (עיין שם).

בתאריך כ"א אייר תשנ"ח ( 17/5/98) הוגשה לביה"ד תביעת האב, בה קבל על כך, שהאם רוצה לרשום את הילדה לגן-חובה "תלי", במקוום לזרם החינוך הממלכתי דתי, ואילו הוא מתנגד לכך ומבקש הכרעת ביה"ד בנידון.

לאחר שנשמעו באריכות טענות הצדדים וב"כ, וכן נשמעה ונתקבלו חוות דעת מומחים, בית הדין פסק ביום א' סיון תשנ"ט (16/5/99) בפס"ד ארוך ומנומק, שאין לשנות את מקום חינוכה של הילדה ועליה להמשיך ללמוד בגן ממלכתי דתי.

האם ערערה לבית הדין הגדול על פס"ד זה, והתיק הוחזר אלינו כדי לאפשר לב"כ האם לחקור את הפסיכולוגית שבדקה את הילדה.

ביום כ"ג כסלו תשס"א (20/12/2000) ניתן על ידי בית הדין פסק דין סופי ומנומק שאישר את הפס"ד הקודם, והוא יושם בפועל עד סוף שנת הלימודים תשס"ד.

ביום י"ט תמוז תשס"ד (18/704) האב עתר שוב  כנגד האם, שעברה להתגורר מהוד-השרון למושב גן שומרון, ורשמה את הילדה בניגוד לרצונו לבית ספר מהזרם הממלכתי. האב ביקש שהאם תעביר מיד את הבת לבית ספר בזרם הממ"ד באזור מגוריה, בהתאם להסכם שביניהם ובהתאם לפסק הדין העומד בתוקפו.

ביה"ד קבע מועד לדיון, ובינתים ניתן צו הקובע, שלאור הסכם הגירושין ופסק הדין הנ"ל, אסור לאף אחד מהצדדים לשנות את מקום חינוכה של הילדה, ללא הסכמת הצד השני, ועל הילדה ב' להמשיך להתחנך בבית ספר בזרם ממלכתי דתי כפי שהיה עד כה.

האב תובע גם להעביר את הילדה למשמרתו, זאת לאור הפרת הסכם הגירושין על ידי האם.

ביום 2/8/04 האם פנתה לבית המשפט לעניני משפחה  ותבעה שם בשם הילדה, בטענה שהיא מסרבת להמשיך ללמוד בבי"ס ממ"ד, והיא לא היתה צד בהסכם הגירושין שבין הוריה, ולכן היא מבקשת לאפשר לה ללמוד בבית ספר מהזרם הממלכתי.

ביום 26/8/04 דחה בית המשפט את בקשתה, וקבע שהיות ובית הדין הרבני קדם ונתן צו בנידון, וכמו כן קבע תאריך לדיון, לכן הואיל והענין נידון כבר בפני ביה"ד הרבני, אין סמכות לבית המשפט לדון בכך, וזה בהתאם לסיפא של סעיף 5 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, שאין בית המשפט יכול לדון בענין שבית דין הדתי כבר החל לדון בו (עיין שם).

ב"כ האם הגישה לבית המשפט המחוזי, בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וטרם נתקבלה החלטה בנידון.

בינתיים הוגשה בפנינו תביעה נוספת של האב, שהאם הפרה את הצו שניתן והילדה החלה ללמוד בבית ספר "רעות", מהזרם הממלכתי, ולכן מבקש הוא שינתן צו ביצועי להעברת הילדה לבית ספר ממלכתי דתי.

ביום כ"ח באלול תשס"ד (14/9/04), ביה"ד נתן צו נוסף שכל זמן שביה"ד לא שינה את החלטתו בענין חינוך הילדה, על האם ועל הנוגעים בדבר כולל מנהל בית הספר "רעות" שנאסר עליו לסייע בהפרת צו ביה"ד, לקיים את הצו שניתן. ואם לאו הם עלולים להיתבע על הפרת צו .

כמו כן בית הדין הזמין תסקיר מהמחלקה לשרותים חברתיים.

לרגל דחיפות הענין, ביה"ד קבע דיון בעת פגרת בתי הדין הרבניים, ליום ז' תשרי תשס"ה (22/9/04). הצדדים וב"כ האם הופיעו לדיון זה.

ב"כ האם טענה שמדובר בילדה שבגיל 11.5 שנים, והיא מספיק בוגרת ויודעת מה רצונה, והיא מסרבת להמשיך ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי. כמו כן טענה שהיא לא היתה צד בכל ההסכמים והדיונים שהתקיימו בענינה בפני בית הדין והיא מעונינת לדון בענין חינוכה בפני בית המשפט לעניני משפחה ולא בפני בית הדין הרבני, ולכן אין לביה"ד סמכות לדון בענין, ויש לבטל לאלתר את הצוים שניתנו, מכיון שהם ניתנו ללא סמכות. זאת בהתאם לפסיקת בית משפט העליון (בג"צ 10109/02 בתיק כץ נגד ביה"ד הרבני הגדול פ"ד נז (2) 875), בו נפסק שלקטינה מעמד משפטי בפני עצמה ואינה קשורה להסכמים שנעשו בעניינה ע"י הוריה.