לבין נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (שופטת עמיתה ד' ברלינר, השופטת מ' דיסקין והשופט א' הימן) בע"פ 24324-06-17 מיום 23.5.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (השופטת ל' מרגולין-יחידי) בת"פ 27549-02-14 מיום 6.3.2017, ונתקבל בחלקו הערעור על גזר הדין מיום 22.5.2017.

2. בתמצית אציין, כי כתב האישום מייחס למבקש שני אישומים שונים של ביצוע מעשי גניבה בידי עובד בשתי חברות שונות בהן הועסק כמנהל כספים וכחשב, בין החודשים יוני 2009 עד נובמבר 2010, ובין אוגוסט 2011 עד מאי 2013. על פי כתב האישום, העביר המבקש כספים, או נתן הוראות להעברת כספים, מחשבונות בנק של החברות בהן הועסק וחברות שהיו עימן בקשר עסקי, לחשבונות בנק וארנקים אלקטרוניים שונים, שלו ושל אימו, בסכום כולל של כ-2 מיליון ש"ח.

           על מנת להסוות את מעשיו, העביר המבקש למס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי דיווחים כוזבים אודות שכר העובדים בחברה, הורה למשרד רואי החשבון שעבד עם אחת החברות בהן הועסק לרשום העברות אלה כתשלום ללקוחות החברה, וערך מסמך, הנחזה להיות מסמך שנערך על ידי מנכ"ל אחת החברות בהן הועסק, לפיו קיימת התחייבות לתשלום בונוס למבקש בשנים 2009 ו-2010. מסמך זה אף הוצג על ידי המבקש בפני מפלג ההונאה בתל אביב בעת שנחקר בחשד לגניבה.

3. המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעשרות עבירות של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וכן בעבירת זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

4. ביום 22.5.2017 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. תחילה, קבע בית משפט השלום כי יש לראות את שני האישומים המיוחסים למבקש כ"הוצאה לפועל של תוכנית עבריינית אחת כוללת", ולפיכך יש לקבוע בעניינם מתחם ענישה אחד כולל.

           בעת קביעת המתחם, עמד בית משפט השלום, בין היתר, על העובדה כי מדובר במעשים מתוכננים ומחושבים אשר הצריכו את המבקש להיערכות מוקדמת, וכי למבקש ניתנו הזדמנויות רבות להפסיק את ביצוע המעשים, והוא בחר להמשיך בביצועם. עוד נלקחה בחשבון העובדה כי המבקש ניצל את האמון שניתן בו ואת ידיעותיו המקצועיות על מנת לבצע את מעשיו באופן שקול ומחושב, תוך התעלמות מהפגיעה שהסב לחברות בתחילת דרכן.

           בסופו של דבר, קבע בית משפט השלום את מתחם הענישה בין 66-30 חודשי מאסר.

5. באשר לקביעת העונש בתוך מתחם הענישה, שקל בית משפט השלום לקולא את נסיבותיו האישיות והכלכליות של המבקש, את עברו הפלילי הנקי ואורח חייו הנורמטיבי ואת העובדה כי חלף זמן רב ממועד ביצוע העבירות ועד לגזר הדין. מנגד, נשקלו לחומרא העובדה כי המבקש לא נטל אחריות על מעשיו ולא השיב את כספי הגניבה. כמו כן, ניתן משקל לחזרתיות שבמעשי המבקש, המעידה, לעמדת בית המשפט, על הצורך בהחמרת העונש לשם הרתעתו האישית.

           נוכח כל האמור, השית בית משפט השלום על המבקש 42 חודשי מאסר בפועל, לצד שתי תקופות מאסר על תנאי, קנס בסך 123,200 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לאחת החברות הנפגעות בסך 258,000 ש"ח.