לביאד נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכוש התובע שעה שלאחר תאונת דרכים בה היה מעורב, הוא הובהל לבית החולים, ולטענתו רכבו נותר בהשגחת משטרת ישראל שהבטיחה לגרור אותו ממקום התאונה, למגרש רכבים מטעמה, אלא שגרירה זו לא בוצעה ומתוך הרכב שנותר נטוש נגנבו פריטיו של התובע.

העובדות וגדר המחלוקת

ביום 25.11.2010, בסביבות השעה 22:35 ארעה תאונת דרכים בכביש 4 לכיוון צפון, בסמוך למחלף בר-אילן [להלן: "התאונה"]. קדמה לתאונה זו תאונה אחרת באותו מקום, שכתוצאה ממנה היו ככל הנראה שמנים על הכביש [להלן: "התאונה המוקדמת"]. התובע הגיע למקום בנסיעה ברכבו, ולצידו אדם נוסף, אולם נוכח השמנים שהיו על הכביש כתוצאה מהתאונה המוקדמת, לא הצליח התובע לבלום את רכבו והוא התנגש ברכב שעמד לפניו. כוחות השיטור שנכחו במקום בעקבות התאונה הקודמת, הוציאו את התובע מרכבו והוזמן עבורו אמבולנס. האדם הנוסף שהיה עם התובע עזב את המקום לאחר שראה כי מטפלים בתובע והוא איחר למקום חפצו.

לא היתה מחלוקת כי אחד המתנדבים שהיו במקום, המתנדב יהונתן ביסטריצר [להלן: "המתנדב"] פנה לטפל בתאונה וכי לאחר שהתובע טען בפניו כי אינו חש בטוב, הזמין עבורו אמבולס והצוות הרפואי קבע כי יש לפנות את התובע לבית החולים.

לטענת התובע, ציינו בפניו אנשי המשטרה שטיפלו בו כי הם יגררו את הרכב לחניון משטרה באזור.

כאשר השתחרר התובע מבית החולים, חיפש בתחנות המשטרה השונות היכן רכבו, אך בשום תחנה לא נמצא הרכב וגם לא נמצא תיעוד על גרירת הרכב. על כן, פנה התובע ביחד עם חבר המכיר את המקום וחיפשו באזור התאונה, אך שוב – לשווא.

אז הגיע התובע ביום 28.11.10 לתחנת משטרת באר-שבע, וכאשר הובהר לו שלא נמצאו רישומים על רכבו במשטרת ישראל, והומלץ לו להגיש תלונה על גניבה, עשה כן והרכב הוכרז כ"גנוב". ביום 13.12.10 דיווח אזרח על רכב נטוש בצומת בר-אילן וניידת משטרה שהגיעה למקום מצאה שם את רכבו של התובע שדווח כגנוב. לאחר שלא אותר התובע, הוזמן חבלן משטרתי שבדק את הרכב ומצאו מפורק ופגוע, כשאינו נעול. הרכב נגרר על ידי גורר מטעם משטרת ישראל [להלן: "הגרר"] וביום 15.12.10 הגיע התובע למגרש, חתם על טופס שחרור הרכב ולקח אותו.

לטענת התובע, ציוד רב שהיה ברכב נגנב ממנו, וזאת כאשר היה נתון בהשגחת משטרת ישראל.

הנתבעת דוחה טיעוניו של התובע ולטענתה הסביר לו המתנדב כי באחריותו [של התובע] לדאוג לגרירת הרכב. הנתבעת הציגה את פקודת המטה הארצי מס' 13.01.02 [להלן: "הפקודה"] ולטענתה פקודה זו מגדירה היטב באילו מקרים מוטל על המשטרה לדאוג לגרירת הרכב ביוזמתה ובאילו מקרים אין כך. לטענת התובעת, במקרה שלפנינו, לא היה על המשטרה לדאוג לגרירת הרכב בעצמה.

הנתבעת צירפה גם מסמך "הנחייה פנימית" שענינו הבהרת נהלי הגרירה לעוסקים בכך מטעם משטרת ישראל [להלן: "הנוהל הפנימי"].

הנתבעת מכחישה גם את גובה הנזק.

לא היתה מחלוקת כי רכבו של התובע לא נגרר מן המקום על ידי משטרת ישראל. לטענת הנתבעת, רכבו של התובע הוזז מהכביש הראשי לצד הכביש (לכביש השירות המקביל, מעבר לגדר הפרדה).

הדיון:

שמעתי את התובע מחד ואת המתנדב מאידך.

גרסתו של התובע ברורה ולפיה לא נאמר לו על ידי המתנדב כי עליו לדאוג בעצמו לגרירת הרכב. לטענתו, הרכב הושבת כליל וכריות האוויר נפתחו והוא היה במצב קשה וחשב רק על עצמו ועל מצבו הרפואי. לטענתו, המתנדב אמר לו כי המשטרה תגרור את רכבו.

המתנדב, אשר חתם על תצהיר העיד כי הוא זוכר את התובע מהאירוע. הוא העיד (בתצהיר) כי הצוות הרפואי שהגיע למקום קבע כי יש לפנות את התובע לבית החולים, וכי לפני עלייתו של התובע לאמבולנס, לצורך פינויו, הוא הסביר לו כי יש לגרור את הרכב ואז ענה לו התובע כי הוא אכן ידאג לגרירת הרכב. לטענת המתנדב, בתצהירו, התובע חש בטוב והיה צלול ואף טיפס בעצמו על גדר הפרדה כדי להגיע לאמבולנס שחנה בנתיב המקביל. לאחר מכן הגיע למקום יחידת פינוי צירים שהזיזה את רכבו של התובע מתחת למחלף בר אילן בסמוך לתחנת האוטובוס.

המתנדב אישר בתצהירו כי לא נשאר אף אדם עם רכב התובע.

המתנדב אישר כי התובע אמר לו שהוא אינו חש בטוב וכי מי שהזמין אמבולנס היה ככל הנראה אחד השוטרים או המתנדבים במקום שכן האמבולנס הוזמן דרך המוקד המשטרתי. המתנדב לא שלל שנפתחו כריות האוויר אם כי לא ידע לאשר זאת בוודאות.

המתנדב אישר כי הוא מכיר את הפקודה והנהלים ולפיהם אם יש תאונה עם נפגעים, האחריות חלה על המשטרה לגרור את הרכב, אך לטענתו במקרה זה, כיוון שהתובע אמר שידאג לכך, לא המשיכה המשטרה בפעולה. המתנדב אישר שהתובע היה פצוע ופונה באמבולנס. תחילה טען המתנדב, כי הוא דיווח לגורמים שמעליו באמצעות הקשר, כי התובע ידאג לגרירת הרכב, אולם לאחר מכן שינה במעט גרסתו והעיד כי –