לביא נ' מדינת ישראל

פסק דין

נגד המערערת הוגש כתב אישום ביום 11.06.08, אשר נהגה בחולון רכב "יונדאי" והתקרבה לרח' אלופי צה"ל, רחוב עם שני נתיבים במעבר חצייה.

על מעבר החצייה באותה עת הלכו וחצו המתלוננת, חן הלוי, וחברהּ.

עפ"י כתב האישום, מחמת חוסר זהירותה, המערערת אמנם נעצרה לפני מעבר החצייה, אך החלה בנסיעה לפתע, תוך כך שהיא לא מאפשרת להולכת הרגל לאפשר את החצייה בבטחה, פגעה בברכה השמאלית וגרמה לה חבלה. העבירות שבהן הורשעה הנאשמת לאחר תיקון כתב האישום, ממנה הוסרו העבירות של אי-מסירת פרטים ואי-דיווח היו עבירות לפי תקנה 67 לת"ת וסעיפים 62(2) עם 38(2) לפקודת התעבורה, אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות את מעבר החצייה בבטחה ונהיגה בקלות ראש.

מטעם המדינה הועדו הולכת הרגל וחברהּ. הולכת הרגל, הנפגעת, לא יכלה למסור פרטים למעט צבעו של הרכב הפוגע,, אך חברהּ רשם את כל הפרטים, לרבות סוג הרכב, יונדאי, ומספרו במכשיר הפלאפון שלו. הוא מסר אותם למתלוננת ובסופו של יום, גם הועד, כאמור, בבית המשפט.

בית משפט קמא, לאחר ששמע, כאמור, את ראיות התביעה ואת עדות הנאשמת כעדות יחידה להגנתה, קבע ממצאים עובדתיים, בין היתר על סמך קביעות מהימנות של העדויות שבאו בפניו ובחר להרשיע את המערערת בדין.

בערעור שבפניי, המופנה לפסק הדין על שני חלקיו טוענת ב"כ המערערת שיש סתירות מהותיות בין עדויות שני עדי התביעה בשני עניינים, העיקרי שבהם שעדותה של הנפגעת מדברת על כך שהמערערת נסעה עם רכבה בנתיב השמאלי, ואילו חברהּ, עדן, אמר כי היא נהגה בנתיב הימני, זאת אמרו אף באמרותיהם במשטרה, שנמסרו קרוב למועד התאונה.

עניין אחר שמעלה ב"כ המערערת הוא שוני בגרסאות העדים באשר למידת הפגיעה ואופן הפגיעה שנגרמה למתלוננת, כלומר, האם נפלה כתוצאה מהפגיעה או שמא רק מעדה.

לעמדת המדינה, אין להתערב בהכרעת הדין ואף לא בגזר הדין, שאיננו חמור. עונש הפסילה בפועל, שהוטל על המערערת, נמוך מעונש הפסילה המינימאלית הקבוע בחוק, 45 ימים בלבד, ויתר רכיבי הענישה אינם מחמירים.

ב"כ המערערת, למרות שטוענת שלא כך הדבר, מבקשת מהערכאה הנוכחית להתערב ממש בקביעות עובדה שבין היתר באו על סמך ממצאי מהימנות.

מדובר בסיטואציה בה בית משפט קמא קבע שהמערערת מודה שהיא נוהגת במקום מדי בוקר, מודה שהרכב שפרטיו נרשמו ע"י עדן בטלפון שלו עם פרטי רכבה על סוגו ומספרו, ולכן, טווח הטעות הינו קטן מאוד בסיטואציה כזו. לו הייתה טעות במספר הרכב שנרשם, הסיכוי הוא קטן מאוד עד אפסי שדווקא רכבה של המערערת, העוברת במקום מדי יום, "ייתפס" לאותה טעות.

נכון, יש סתירות, אף עניין לא קל בנושא הנתיב שבו פגעה הנהגת בהולכת הרגל מבין שני הנתיבים בדרך, אבל סתירות אלה אין בהן כדי לרדת ל שורש הכרעת הדין, ואזכיר את סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, האומר כי "סתירת עדותם של עדים אין בהם כשלעצמם למנוע מבית המשפט קביעת עובדות שלגביהן עלו סתירות".

לא מצאתי אפוא מקום להתערב בקביעות העובדה של בית משפט קמא, ולכן, תישאר הכרעת הדין על כנה.

גם גזר הדין בוודאי שאיננו קשה. מדובר בקנס נמוך של 750 ₪, פסילה מותנית לא ממושכת מדי, ואף הפסילה בפועל, בהינתן העבירה הינה מתחת לעונש המינימום, רק 45 ימים.

אומר, שלאור גיליון ההרשעות של המערערת ולאור העובדה שסעיפי ה"בריחה" הורדו מכתב האישום, בית משפט קמא, אף שלא נימק זאת, צדק גם בהפחיתו מענישת המינימום.

הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום י"ח אייר תשע"ב, 10/05/2012 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: