לביא ואח' נ' פדר ואח'

פסק דין

לפני תביעת התובעים כנגד הנתבעים לתשלום סך של 30,000 ₪, ובכלל זאת השבת שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ וכן פיצוי על נזקים שגרמו להם הנתבעים, לכאורה, בעת שהעניקו להם ייצוג משפטי.

שני הנתבעים הינם עורכי דין. במועדים הרלוונטיים לפרשת התביעה, עבדו יחד ובין היתר העניקו שירותי ייצוג משפטי לתובע ולחברות שבבעלותו. לטענת הנתבעים, אשר לא נסתרה, הנתבע 2 היה אז עובד שכיר במשרדו של הנתבע 1. יחסי העבודה ביניהם הסתיימו בשנת 2004.

אין חולק כי באוגוסט 2002 מונה מטעם בנק דיסקונט בע"מ כונס נכסים לנכסי התובע וחברות שונות בשליטתו, זאת בגין חובות בסכומים של מיליוני שקלים. בגין חובות אלה, פתח הכונס בהליכי מימוש נכסים שונים של התובע וחברות בשליטתו, ובהם נכסי מקרקעין, לרבות דירת המגורים של התובעים.

אין חולק, כי ביום 29.10.02 נחתם בין הנתבעים לבין התובע וחברות בשליטתו הסכם שכר טרחה למתן ייצוג משפטי. על פי ההסכם, נטלו על עצמם הנתבעים ליצג את התובע וחברות שבשליטתו בהליכים הבאים: עיכוב מימוש נכסים במסגרת שלושה תיקי הוצאה לפועל ספציפיים שמספריהם צוינו בהסכם, וטיפול בהגשת תביעה אזרחית כנגד בנק דיסקונט, לרבות טיפול בהגשת בקשה לפטור מאגרה וטיפול בהגשת בקשות לצווי מניעה במסגרת כתב התביעה, ביחס למכירת הנכסים המשועבדים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שפורטו בהסכם ובמסגרת שני תיקים נוספים. הוגדר בהסכם כי הנתבעים יעניקו את הייצוג המשפטי עד מתן פסק דין בערכאה הראשונה בלבד. אשר לשכר הטרחה, הוסכם בסעיף 2 להסכם כי ישולמו הסכומים הבאים: "סך של 9,000$ + מע"מ אשר ישולם באופן הבא: סך של 10,000 ₪ במזומן, עד ליום 30/10/02. יתרת הסכום תשולם בתשעה תשלומים חודשיים רצופים ועוקבים החל מיום 30/11/02 ואילך מדי 30 לכל חודש. 20% + מע"מ מכל סכום שיפסק לטובת הלקוח במסגרת התביעה שתוגש על ידי עוה"ד כנגד בנק דיסקונט...".

אין חולק, כי התובע שילם במועד את התשלום הראשון שנקבע בהסכם, בסך של 10,000 ₪.

אין גם חולק, כי לאחר תשלום זה, לא שילם עוד התובע לנתבעים תשלום כלשהו. אעיר כי במהלך הדיון העלה התובע טענה לפיה התשלום הראשון כיסה גם את תשלום חודש נובמבר 2002, אך טענה זו עומדת בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם, וניתן לקבוע כבר עתה, כי התובע לא שילם את התשלום השני שהיה עליו לשלם בסוף נובמבר 2002, אף לא את התשלומים שלאחר מכן, וכי בכך הפר את ההסכם.

ממסמכי תיקי ההוצאה לפועל עולה כי ביום 13.11.02 הגישו הנתבעים בקשות לעיכוב הליכי מימוש הנכסים בתיקי ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל הורה על השהיית מכירת הנכסים (החלטה מיום 17.11.02 ) ועל מתן תגובת הכונס. יש לציין כי על פי המסמכים שצורפו, בשלב זה כבר אושר מימוש הנכסים ברובם המכריע של התיקים. לאחר הגשת תגובת הזוכה ביום 28.11.02, נדחו הבקשות לעיכוב ההליכים. יצוין כבר עתה כי לא עלה בידי הנתבעים להציג את הבקשות עצמן ואת תגובת הזוכה, שכן הללו בוערו בינתיים בשל חלוף שנים רבות מאז התקופה בה הוגשו ועד הגשת התביעה.

לתיק צורפה טיוטת כתב תביעה שהכינו הנתבעים כנגד בנק דיסקונט (צורפה לתשובת התובע לבקשה לסילוק על הסף). לצורך הכנת התביעה, התקיימה בין הצדדים פגישה ביום 22.12.02 (נספח ט' לתשובת התובע לבקשת סילוק על הסף), בה סוכם כי התובע יטפל בהשגת חומר רפואי וכן צילומי כל תיקי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו. כמו כן ניתן להבין ממסמכים שונים שהצדדים צירפו לתיק, כי בתחילת שנת 2003 פעלו התובע והנתבעים על מנת לאסוף חומר רפואי מגורמים שונים, כפי הנראה לצורך הכנת כתב התביעה.

מתוך החומר שצורף ניתן להבין כי בסביבות מרץ 2003 החל מסתמן משבר אמון בין התובע לנתבעים. ביום 5.3.03 פנה התובע אל הנתבעים במכתב, בו העלה טענות כנגד השירות המשפטי שקיבל, טען כי הנתבע 1 הפר את התחייבותו לעכב את הליכי מימוש הנכסים ודרש להחזיר לו את שכר הטרחה ששילם. בהמשך שב והפנה אל הנתבעים מכתבים נוספים ברוח זו.

במאי 2003 הפסיקו הנתבעים ליצג את התובע, כעולה מהודעת הנתבע 1 (נספח ו' לתשובת התובעים לבקשת סילוק על הסף).

ביום 3.9.08 דרש מהנתבע 1 כי ישיב לו את החומר המשפטי שנותר בידיו, תוך שציין כי: "לידיעתכם אני שילמתי לכם כל המגיע ולא חייב לכם מאומה".

התובעים משוכנעים, כי הנתבעים התרשלו בטיפול בענייניהם. בכתב התביעה הם טוענים, כי הנתבעים התחייבו לעכב את הליכי מימוש הנכסים, ובפרט את מימוש דירת המגורים שלהם. בדבריו בדיון טען התובע כי היה על הנתבעים להגיש התנגדות בטענת "פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל של מימוש דירת המגורים, זאת בהסתמך על הסכמות שהיו לו אז עם הבנק והתחייבות הבנק שלא לממש דירה זו. לטענת התובעים, הנתבעים השתהו בהכנת התביעה כנגד בנק דיסקונט, ועקב כך מומשו נכסי התובעים במחצית מערכם. בנוסף לכך, חויב התובע להפקיד ערבות בנקאית לצורך עיכוב הליכי המימוש, בשלב בו כבר היה מיוצג על ידי עו"ד אחר. לטענת התובעים, עלותה של ערבות בנקאית זו אף היא בגדר נזק שגרמו הנתבעים.

הנתבעים דוחים את כל טענות התובעים. ראשית, לדבריהם, דינה של תביעת התובעת סילוק על הסף, באשר ההתקשרות לא היתה עימה אלא רק עם התובע וחברות בשליטתו. שנית, הנתבעים טוענים כי עמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם, בעוד התובע הוא שהפר אותן, כאשר פסק מלשלם את המגיע. הנתבעים מבהירים, כי לא התחייבו כלפי התובע כי הליכי המימוש יעוכבו, אלא רק נטלו על עצמם להגיש בעניין זה בקשות בשמו, כפי שאכן עשו. אשר להתנגדות בטענת "פרעתי" לגבי דירת המגורים, הרי שבמסגרת הסכם שכר הטרחה כלל לא התחייבו ליצג את התובע בהליך שכזה. גם לעניין כתב התביעה פעלו כנדרש והכינו טיוטא, אלא שלדבריהם התובע נעלם והם התקשו להשיגו ולהשיג ממנו את החומר הדרוש לסיום הכנת התובענה והגשתה.

בחנתי בעיון את הראיות שהוצגו בתיק ואת טענות הצדדים ובאתי לכלל דעה כי למרות שהתובעים משוכנעים כי הנתבעים התרשלו בייצוגם וגרמו להם נזק, הרי שלא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לעניין זה בהליכים שלפני.

ראשית, אני מקבלת את טענת הנתבעים, לפיה דינה של תביעת התובעת סילוק על הסף. בין התובעת לבין הנתבעים לא נכרת כל הסכם ולא נוצרה כל יריבות. לעניין זה אין ולא כלום בכך ששמה של התובעת נזכר במסמכים שונים כגון הסכם הפשרה עם הבנק.

שנית, לא הוכח לי, כי הנתבעים התרשלו בייצוגו של התובע וכי ניתן היה להשיג תוצאה משפטית שונה לעניין מימוש הנכסים אילו נקטו הנתבעים פעולות אחרות. אין מחלוקת, כי בעת הרלוונטית צבר התובע חוב עצום לבנק, ולא הוכח לי כי ניתן היה להסיר ממנו את רוע גזירת המימוש באופן כלשהו או להביא למימוש במחירים גבוהים יותר מאלה שהושגו. אשר להסכמות שהיו לכאורה בינו לבין הבנק, הרי שלפי מכתב הבנק שצורף לתיק, הסכמות אלה בוטלו על ידי הבנק בגין מחדלי התובע עצמו בהצגת מסמכים לבנק, ולא בשל מחדלים כלשהם של הנתבעים.

בכל הנוגע להליכים שננקטו ולעבודה שבוצעה, לא ניתן להתעלם מהנזק הראייתי שנגרם לנתבעים עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה וביעור מסמכי תיקי ההוצאה לפועל. מכל מקום, התובע עצמו לא צירף את הבקשות שהוגשו על ידי הנתבעים ולא הוכיח כי תוכנן היה רשלני. אבהיר כי מעצם העובדה שנדחו על ידי ראש ההוצאה לפועל אין די כדי להסיק כי היו רשלניות, ואני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה לא נטלו על עצמם התחייבות לעכב את ההליכים אלא רק להגיש בקשות בעניין זה, שכן ברי כי שיקול הדעת באשר לתוצאת ההליך לא היה נתון בידיהם. עיון בהסכם שכר הטרחה מלמד כי אכן אין נכללת בו הגשת התנגדות בטענת "פרעתי" באיזה מתיקי ההוצאה לפועל, אף לא זה המתייחס לדירת המגורים. בנוסף, עדותו של הנתבע 1 היתה בעיני מהימנה ומשכנעת, ואני מקבלת את גירסתו לפיה במהלך תחילת שנת 2003, התקשו הנתבעים להשיג מידי התובע את החומר שהיה דרוש להשלמת כתב התביעה, ועל כן הוא נותר בגדר טיוטא.

הנתבע 1 העיד, כי למרות שהתובע הפר את הסכם שכר הטרחה ולא שילם את המגיע, המשיך למשך זמן מה, לאור נסיבותיו האישיות של התובע ומצוקתו, להעניק לו שירותים משפטיים. ואולם, ברי כי מעת שלא עמד התובע בהתחייבותו לעניין התשלום (וזאת כבר בסוף נובמבר 2002), נשמטה זכותו לאכוף על הנתבעים להמשיך ולהעניק לו שירותים משפטיים והם היו זכאים להפסיק פעילותם עבורו בכל עת, כפי שאכן עשו בסופו של דבר במאי 2003.