לביא ואח' נ' משרד הבריאות/המשרד הראשי

החלטה

1. בפני בקשה להוצאת חוות דעתו של פרופ' בן דב מתיק בית המשפט.

הבקשה הוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבעת – מדינת ישראל, משרד הבריאות.

העובדות הצריכות לעניין

2. מר יהודה לביא ז"ל (להלן: "המנוח") אושפז בבית החולים "אסף הרופא" ואובחן כסובל מדלקת ריאות אטיפית (לא טיפוסית).

המנוח קיבל טיפול תרופתי ולאחר מספר ימים שוחרר לביתו.

למרבה הצער, שלושה ימים לאחר שחרורו מבית החולים הוא נפטר.

3. התובעים טוענים, כי האבחנה של דלקת ריאות אטיפית הייתה שגוייה, בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעמם – פרופ' רביד – הקובע, כי הממצאים הצביעו "יותר על אפשרות של ווסקוליטיס ריאתית, והטיפול שהיה ניתן על פי אבחנה זו היה מונע את מותו של התובע" (סע' 2 לבקשה).

4. הנתבעת המציאה את חוות דעתם של דר' אלי עטר – רדיולוג, ושל פרופ' מיכאל לישנר – פנימאי.

דר' עטר בדיעה, כי האבחנה של דלקת ריאות אטיפית הייתה "סבירה בנסיבות העניין", ומכל מקום, לא ניתן כיום לקבוע אחרת עקב התנגדות המשפחה לביצוע נתיחה שלאחר המוות, קביעה לה מצטרף פרופ' לישנר, המוסיף, כי בנסיבות שהיו וכללו את האבחנה המבדלת של דלקת ריאות אטיפית, שנדונה בהרחבה, והתגובה החיובית לטיפול האנטיביוטי, נראה היה, "שהקו שנקטו הרופאים המטפלים היה נכון והמוות הפתאומי לא היה ניתן לחיזוי".

5. במהלך הדיונים המשפטיים ניתנה לצדדים הצעה לסיום התיק בפשרה, ולאחר שהנתבעת בחנה את ההצעה, היא הגישה בקשה להגשת חוות דעת רפואית נוספת, בקשה שנענתה בחיוב על ידי בית המשפט, אשר התיר המצאתה, ובלבד שלא יהיה בכך משום חריגה, או הרחבה של הטענות שהועלו במסגרת כתבי הטענות, ואכן, בהמשך להחלטה זו הוגשה חוות דעתו של פרופ' בן דב – היא חוות הדעת שמבוקש להוציאה מתיק בית המשפט.

6. בחוות דעתו מעלה פרופ' בן דב את ההשערה, שהמנוח סבל מברונכיליטיס זיהומי עקב אספירציות שהתפתחו לאחר שבוצעה הרדמה לצורך ביצוע פעולת ריסוק אבנים, והיות התפתח תהליך זיהומי, הרי שמתן האנטיביוטיקה היווה מתווה טיפולי נכון. ודוק: גם מחוות דעתו של פרופ' בן דב עולה, כי המנוח סבל מסוג מסויים של מחלת ריאה, והוא מפרט בחוות דעתו את השערתו באשר לאופן התפתחותה, תוך שלילת סברתו של פרופ' רביד, אשר סבר, כי התובע סבל ממחלת כלי דם של הריאה, ולא מתהליך זיהומי.

7. מחוות הדעת עולה, כי לאחר מותו של התובע הוצע לבני משפחתו לבצע ניתוח שלאחר המוות, כדי לקבוע במדוייק את סיבת מותו המצער של המנוח, אולם בני המשפחה סירבו לאפשר זאת, ועל כן לא בוצעה הנתיחה, וסיבת מותו של המנוח איננה ידועה למעשה עד עצם היום הזה, ומכאן הספקולציות של המומחים השונים, בבואם לנסות ולקבוע את סיבת המוות.

אינני באה חשבון, כמובן, עם משפחת המנוח בגין התנגדותה לביצוע הנתיחה, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה, שסירוב זה הוא שהוליד את הצורך לנסות "לנחש" את סיבת המוות, כאשר לפחות בשלב זה, כל אחת מהסברות שהועלו הינה סברה שהגיונה בצידה, ויכול שבסופו של יום תיקבע כסיבת המוות.

התנגדות המשפחה לביצוע הנתיחה אף מקבלת משנה תוקף, בשל עובדת ייחוס הרשלנות לנתבעים, מבלי לבסס טענה זו באופן וודאי, בדרך של ביצוע נתיחה, והתבססות על טענות ספקולטיביות, אשר בשלב זה לא ניתן לקבוע לגביהן, כי הן הגיוניות יותר מהסברות שהועלו על ידי מומחי הצד שכנגד.

מצב דברים זה מחייב מתן היתר להגשת חוות הדעת של פרופ' בן דב, מה עוד שחוות דעתו איננה עומדת בניגוד לחוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעים, ולכל היותר מציעה פתרון נוסף על הפתרונות שהוצעו על ידי הנתבעים במסגרת הנסיון לקבוע האם נגרם מותו של המנוח כתוצאה מהתרשלות, אם לאו, ואין מדובר בפתיחת חזית מחלוקת נוספת, כנטען על ידי ב"כ התובעים.

8. במצב דברים זה, לא יהיה מנוס מדחיית מועד שמיעת הראיות, על מנת לאפשר לתובעים להתמודד עם חוות דעתו של פרופ' בן דב, שהוגשה לאחרונה, וכן לאפשר להם להשלים את חוות הדעת שהוגשו מטעמם, באופן שיינתן מענה לאמור בחוות דעתו של פרופ' בן דב.

9. עם זאת, הנני מביעה את מורת רוחי מדרך התנהלות הנתבעת, אשר העמידה את בית המשפט ואת ב"כ התובעים בפני עובדה, בהגישה את חוות דעתו של פרופ' בן דב, זמן קצר ביותר לפני שמיעת הראיות בתיק, דבר הגורם לדחיית מועד הדיון.

התנהלות זו איננה ראוייה ומן הראוי היה להימנע ממנה.

10. סוף דבר הנני קובעת כדלקמן: