לב ארי נ' דביר ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שאירעו לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים.

לטענת התובע, בעת שציית לתמרור עצור ביציאה מתחנת דלק, החל רכב הנתבעים – משאית - בנסיעה, סטה מנתיב נסיעתו, ופגע ברכב התובע.

לטענת הנתבעים, בכתב ההגנה המתוקן, רכב הנתבעים עצר בתמרור עצור ביציאה מתחנת הדלק, שם המתין כי הכביש יתפנה על מנת שהנתבע אשר נהג בו, יוכל להמשיך בנסיעתו. הנתבעים טענו כי עובר לעצירת רכבם, רכב התובע לא היה במקום ופס העצירה היה נקי ממכוניות. רק לאחר שעצר רכב הנתבעים, הגיח התובע והשתחל עם רכבו לשטח הצר שבין המשאית לבין התמרור. במצב דברים זה, לא יכול היה הנתבע הנוהג במשאית לראות את רכב התובע, שכן המשאית גבוהה מרכב התובע.

בדיון שהתקיים העידו התובע, הנתבע ועובד תחנת הדלק, כעד מטעם הנתבעים. התובע חזר על גרסתו בכתב ההגנה וטען כי בעת התאונה היה בעצירה מוחלטת. לטענתו, רכב הנתבעים עמד בנתיב השלישי ביציאה מן התחנה ואילו הוא עמד בנתיב הימני הראשון, בצמוד לתמרור העצור. לטענתו, רכב הנתבעים הסתיר לו את שדה הראיה ולכן המתין עד שרכב הנתבעים ישתלב אל המחלף; במקום להשתלב במחלף, כך טען, המשיך רכב הנתבעים בנסיעה ונעצר רק כאשר פגע ברכב התובע.

הנתבע מנגד, הציג תמונות של מקום הארוע (נ/1) וטען כי ביציאה יש רק נתיב אחד ושוליים. לטענתו, כשהגיע לצומת הוא היה ריק; עוד טען כי לא ראה את התובע כאשר הוא מנסה לעקוף אותו מימין כי "אין לי ראיה" כדבריו, ולכן שפשף את רכב התובע ביציאה מן התחנה. לטענת הנתבע, כדי לעקוף את רכבו מימין, היה על התובע לעלות על השוליים.

מטעם הנתבעים העיד גם עובד תחנת הדלק אשר תמך בחלק מגרסת הנתבע; לטענתו הנתבע אכן עמד על קו העצירה ורק אז הגיע רכב התובע מצד ימין תוך כדי נסיעה מהירה; ככל הנראה, כך העיד, הנתבע לא ראה את התובע ושפשף את רכבו; עוד טען בניגוד לעדות הנתבע, כי רכב התובע לא עלה על השוליים.

במהלך הדיון, לאחר שעיין בת/1 העיד התובע, בין היתר, כי יכול להיות שלאחר שסיים את התדלוק בנסיעה לכיוון תמרור העצור, רכב הנתבעים כבר עמד שם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ראיתי את הדגמות שביצעו הצדדים, עיינתי בתמונות שהציגו ובמוצגים ושמעתי את טענות ועדויות הצדדים בדיון שהתקיים בפני, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.

אין מחלוקת כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובע. המחלוקת הינה האם אכן רכב התובע היה בעצירה מוחלטת ואילו רכב הנתבעים פגע בו בלא שהבחין בו - כפי שטוען התובע; או האם רכב הנתבעים היה בעמדת עצירה בטרם הגיע רכב התובע וכי רכב התובע הגיע רק לאחר מכן ונעצר מימין לרכב הנתבעים; בנסיבות אלה התאונה היתה בלתי נמנעת שכן הנתבע לא יכול היה להבחין ברכב התובע בשל הפרשי הגובה.

בענין זה, מקובלת עלי עדות הנתבע והעד האובייקטיבי מטעמם, כי רכב הנתבעים המתין בעצירה מוחלטת בטרם הגיע רכב התובע. עדות זו נתמכה אף בעדות התובע אשר לאחר שעיין בתמונות נ/1 השיב: "יכול להיות שיצאתי מהתדלוק לכיוון התמרור עצור, עמד שם כבר רכב הנתבעים" (עמוד 2, שורות 5-6).

בנסיבות אלה, בהן התובע ראה כי רכב הנתבעים - משאית הגבוהה מרכבו (כעולה מנ/1) - ממתינה ביציאה מן התחנה, היה על התובע להמתין ליציאת המשאית מתחנת הדלק ולמצער לא להתקרב עד לפס העצירה ובכך למנוע את התאונה. בכך מצאתי כי יש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה.

יחד עם זאת, אינני מקבל את טענות הנתבעים כי מלוא האחריות לתאונה רובצת על התובע ובנסיבות הענין מצאתי לנכון להטיל אחריות גם על הנתבעים. כך, אין מחלוקת כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובע ומכל מקום בטרם נסיעה אני סבור כי היה על הנתבע לוודא כי אין כל מכשול ו/או רכב המפריע לו.

תמיכה לכך היא העובדה כי בעדותו סתר הנתבע את טענותיו בכתב ההגנה לפיהם במצב שנוצר לא יכול היה להבחין ברכב התובע שכן המשאית בה נהג גבוהה באופן משמעותי מרכב התובע (סעיף 2 לכתב ההגנה המתוקן); כך, בדיון העיד הנתבע: "אם הוא היה הייתי רואה אותו במראה. הוא ניסה לחתוך" (עמוד 2, שורה 8; ההדגשה אינה במקור).

בנסיבות אלה, משהנתבע יכול היה להבחין ברכב התובע כדבריו מחד, ואילו מאידך התובע התקרב לפס העצירה לאחר שרכב הנתבעים כבר היה במקום כאמור, מצאתי לנכון לחלק את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים.

האמור לעיל מתייחס לראשי הנזק אשר נתמכו בראיות ובכללם: עלות תיקון רכב התובע, שכ"ט שמאי וכן רכיב ירידת הערך.

לאור כל הנ"ל, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 יום, סך 6,483 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.6.2009 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעים יחד ולחוד בהוצאות משפט, בסך 500 ₪, שאם לא ישולמו בתוך 30 יום ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה תמוז תש"ע, 07 יולי 2010, בהעדר הצדדים.