לאלו נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד.

החלטה

1.בפניי בקשה של התובע למתן פסיקתה. עסקינן בפסיקתה שאמורה לשקף את החלק האופרטיבי של פסק הדין שניתן לטובתו ביום 17.7.2006 על ידי כב' השופטת פלפל, כפי שתוקן ביום 7.7.2009 על ידי בית המשפט העליון.

2.הנתבעת מתנגדת לבקשה, ובמסגרת זו, הגישה תחשיבים משל עצמה ואף טענה כי בפועל שילמה לתובע מאז ניתן פסק הדין, סכום העולה על המגיע לו. לדידה, היא זכאית לפסיקתה המורה לתובע להשיב לה את מה ששולם לו בייתר.

3.המחלוקת בין הצדדים סבה על מספר ראשי נזק, כמפורט להלן.

4.ראשית לכל, בצדק טוען התובע כי אין מקום להפחית מתוך הפסיקתה סכומים ששולמו לו על ידי הנתבעת לאחר מתן פסק הדין. הפסיקתה אמורה לשקף את חלקו האופרטיבי של פסק הדין. הא ותו לא. אין היא אמורה לשקף תשלומים ששולמו לאחר מתן פסק הדין, והבירור בענין זה צריך להעשות בגדרו של הליך אחר, במסגרת טענת "פרעתי", ככל שיהיה בכך צורך.

5.בענין הפסדי השתכרות לעבר מיום 10.6.1997 ועד ליום 28.2.2002, מקובלת עליי עמדתו של התובע, לפיה חישובי הנתבעת שגויים שכן הנתבעת חישבה את הריבית עד ליום 28.2.2002, במקום עד ליום מתן פסק הדין- 17.7.2006. על כן, הסכום הנכון הוא 748,339 ₪, כאמור בס' 13 לתשובת התובע.

6.בענין הפסדי השתכרות לעבר מיום 1.3.2002 ועד ליום 17.7.2006, יש לחשב את הריבית, כפי שטוען התובע, עד ליום 17.7.2006, מועד מתן פסק הדין, ולא רק עד לחודש יוני 2006 כפי שהציעה הנתבעת. על כן, הסכום המשוערך הינו 171,943 ₪, כאמור בס' 18 לתשובת התובע.

7.בענין שיקום מקצועי, אין חולק כי סכום הקרן הינו 13,141 ₪. המחלוקת היא האם יש להוסיף לו ריבית והצמדה עד ליום מתן פסק הדין, כנטען על ידי התובע, או רק עד ליום 1.8.2000, כנטען על ידי הנתבעת. הנתבעת משתיתה את טיעונה על אופן ניסוחו של פסק הדין בענין זה, אלא שעיון בפסק הדין מגלה כי לא ניתן לייחס לבית המשפט את הכוונה לסיים את תקופת השערוך ביום 1.8.2000. בית המשפט אמנם נקב בתאריך זה, אך עשה כן רק כדי לציין שזהו המועד בו סיים התובע את לימודיו. אין למצוא בפסק הדין הוראה אופרטיבית לפיה השערוך מסתיים במועד זה, וגם אין כל הגיון שהשערוך ייעצר דווקא במועד זה. על כן, בדין טוען התובע כי יש לשערך את החוב עד למועד מתן פסק הדין, ומכאן שהחוב המשוערך הינו 19,762 ₪, כאמור בס' 24 לתשובתו.

8.בענין שכר דירה טוענת הנתבעת כי יש לקזז מהפיצוי את טובת ההנאה שהפיק התובע מן המעבר לדירה גדולה יותר, והיא מפנה למה שנאמר בע' 28 ו- 29 לפסק הדין. לשם כך עורכת הנתבעת תחשיב משל עצמה, שאין לו כל בסיס בגוף פסק הדין, ומגיעה למסקנה כי יש לקזז 41% מן הפיצוי, בהתאם לפער בין גודל הדירות. דא עקא, בצדק טוען התובע בסיכומיו כי אין כל הוראה אופרטיבית כאמור בגוף פסק הדין, והוא מוסיף וטוען כי אין המדובר בהשמטה מקרית, אלא בכוונת מכוון, שכן בגין טובת ההנאה האמורה המיוחסת לתובע, לא נפסק לו פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תיווך, הובלה וכו'. לדידי, מתוך עיון בפסק הדין לא ניתן לקבוע בצורה נחרצת האם מדובר בהשמטה מקרית של ההוראה כמה וכיצד יש לקזז, או בכוונת מכוון שלא לקזז, אך בין כך ובין אחרת, בהעדר הוראה אופרטיבית כיצד יש לבצע את הקיזוז, לא ניתן במסגרת פסיקתה להשלים את מה שפסק הדין החסיר. לפיכך, יש לאשר את דרישתו של התובע לתשלום סך של 42,711 ₪ ועוד סך של 22,225 ₪, כאמור בס' 29 לתשובתו, ללא ביצוע קיזוזים כלשהם.

9.בענין מס רכישה ישנה מחלוקת האם יש לשערך את הסכום שנפסק, וממתיי. בצדק טוענת הנתבעת כי אין למצוא בפסק הדין הוראת שערוך כלשהי, ולכן החוב הינו 4,030 ₪, ולא הסכום הנטען על ידי התובע בס' 30 לתשובתו, שהוא תולדה של שערוך החל מיום 6.7.1999. ושוב, נזכיר כי הפסיקתה אמורה לשקף במדוייק את שנאמר בפסק הדין, ולא לתקן השמטות, כל שישנן כאלה.

10.לא נסתרה טענת התובע בענין אופן הניכוי של התשלומים התכופים, כאמור בס' 31 לתשובתו.

11.אין מחלוקת כי הוצאות המשפט כבר שולמו במלואן על ידי הנתבעת, ולכן אין צורך להדרש לענין זה בשנית במסגרת הפסיקתה.

12.סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת, למעט בענין שערוך מס הרכישה והוצאות המשפט. ניתן להגיש פסיקתה מתוקנת לחתימתי, ככל שיש בכך עדיין צורך.

13.לנוכח התוצאה, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ וכן הוצאות בסך 1,392 ₪ בגין שכר טרחתו של האקטואר מטעמה.

14.המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"א, 22 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: