לאור נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת לימור בן - שמן) מיום 8.2.2011, לפיו נדחתה בקשת הנאשם לפסיקת הוצאות לטובתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בגין זיכויו ע"י ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט מ. יפרח) מעבירת חנייה במקום אסור לפי סע' 6(א)(2) לחוק עזר לת"א – יפו, העמדת רכב וחנייתו, התשמ"ד – 1984, לאחר שהורשע בעבירה זו ע"י בית משפט קמא.

המערער טען, כי נתקיימו בעניינינו נסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת הוצאות לטובתו, וזאת לאור קביעת ביהמ"ש המחוזי כי הפקח העיד באופן שקרי בפני בימ"ש קמא באשר למקום חניית רכב המערער.

המשיבה לעומת זאת טענה, כי לא מתקיימים תנאי סעיף 80 לחוק העונשין לפסיקת הפיצוי, מאחר שהחלטת בימ"ש קמא מנומקת כדבעי. זיכויו של המערער לא נבע מכך שלא היה יסוד לאשמה, אלא כיוון שלהתרשמותו ביהמ"ש ההפרעה של רכב המערער במקום לא גרמה ל"הפרעה ממשית", אלא רק ל"הפרעה סתם".

דיון

סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין") קובע כך:

"80 (א)   משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה – 1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

 (ב)  שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק והמשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

 (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים".

ביהמ"ש המחוזי קבע אף הוא כמו בימ"ש לעניינים מקומיים כי הנטל להוכחת ארבעת התנאים המצטברים על מנת לפטור את המערער מאחריות לעבירת החנייה הנדונה, לאור סע' 2(א) לחוק החנייה לנכים, התשנ"ד – 1993 (להלן – "חוק החנייה לנכים" או "החוק"), מוטל על המערער (ראו: עמ' 4 לפסה"ד, ש' 18-36). השאלה המרכזית שמחלוקת נסבה על התקיימות התנאי הרביעי בדבר העדר קיומה של "הפרעה ממשית לתנועה" כתוצאה מהחניית רכב המערער במקום האסור. ביהמ"ש לעניינים מקומיים סבר כי המערער לא הוכיח העדר הפרעה ממשית לתנועה ואילו ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער הוכיח העדר הפרעה ממשית לתנועה.

בימ"ש לעניינים מקומיים סבר כי התקיימה הפרעה ממשית לתנועה משתי סיבות נפרדות:

הסיבה הראשונה היתה שהשופטת קיבלה את גירסת הפקח בעדותו בפניה כי מקום עצירת רכב המערער היה מול בית 71-73 בדרך ההגנה בת"א, בעמקי נתיב הפנייה ימינה מרחוב ההגנה לרחוב האצ"ל, ולא כפי גירסת המערער 50 מ' לפני כן, מול בית 69 ברח' דרך ההגנה.

הסיבה השנייה להרשעה, שהודגשה בהכרעת הדין של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, הייתה כי גם אילו מקום חניית רכב המערער היה כגרסת המערער (בדרך ההגנה 69) הרי שממילא גם במקום זה נוצרה "הפרעה ממשית לתנועה" (ההדגשה שלי, י.ש.), וזאת מאחר שהרכב חנה "בכביש ראשי וסואן הכולל היקף תנועה ועומסי תנועה ניכרים בפרט בשעת ביצוע העבירה" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 17-18).

לעומת זאת, ביהמ"ש המחוזי קיבל גירסת המערער מאחר שבדוח שרשם אותו פקח צויין כי הרכב חנה מול בית 69 , וזאת כאמור בניגוד לעדותו בבימ"ש קמא.

לאור האמור לעיל עולה, כי נפלה מחלוקת בפרשנות משפטית תלויית עובדה בין ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש לעניינים מקומיים האם רכב המערער גרם במקום חנייתו (גם בהנחה שהוא חנה מול בית 69) הפרעה ממשית לתנועה, אם לאו.

הנה כי כן, המאשימה לא ידעה בטרם המשפט כי עד התביעה, הפקח, ישנה גירסתו מהאמור בדוח שרשם באשר למקום חניית רכב המערער (מבית 69 לבית 71-73), ובכל זאת סברה כי נתקיימו יסודות העבירה. יתרה מכך, כפי שקבעו הן ביהמ"ש לעניינים מקומיים והן ביהמ"ש המחוזי, הנטל להוכחת ההגנה האמורה בסע' 2(א) לחוק מוטלת על המערער ולא על המאשימה, כך שממילא לא היה על המאשימה לאסוף ראיות להתקיימות תנאי ההגנה של הנאשם, ובכללם התנאי הרביעי בדבר העדר הפרעה ממשית לתנועה. ביהמ"ש המחוזי קבע מפורשות בפסק דינו כי "שאלת קיומה או העדרה של הפרעה ממשית צריך שתוכרע על פי הראיות אשר באו לפני בית המשפט" (עמ' 5 לפסה"ד, ש' 6-7).

עוד יש לזכור כי עפ"י סעיף 80(א) לחוק העונשין ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצויים לנאשם שזוכה בפלילים אך אינו חייב לעשות כן, וכך אף צויין בפסיקת ביהמ"ש העליון (ראו: ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 6.4.2009), סעיף 8, רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 2.3.2011), סעיף 12 לפסה"ד).

עפ"י הפסיקה אין די בעצם הזיכוי ע"י ערכאת הערעור על מנת לזכות בפיצוי לפי סע' 80 לחוק העונשין. עפ"י הפסיקה על המערער להוכיח כי לא היה יסוד להאשמה במובן זה שהמאשימה בהחלטתה להגשת כתב האישום נהגה בחוסר סבירות קיצוני ובולט. כך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון ב – רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 2.3.2011), בסעיף 12 לפסה"ד:

"העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין (פרשת דבש, עמ' 106), ולא די בחוסר סבירות סתם (ראו פרשת שתיאווי, פסקה 12; ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין ([פורסם בנבו], 3.7.2007). גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית המשפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית המשפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית המשפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני (ראו בג"צ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה ([פורסם בנבו], 12.9.2006); בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 24; בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ ההמשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368)".